מחבר הפיוט "בר יוחאי": מי היה רבי שמעון לביא?

בסוף ימי תור הזהב של יהדות ספרד, בעיר קאשטיליא, נולד ילד קטן שעתיד היה להאיר באור מופלא את תורת הנסתר. שמו – שמעון לביא. תקופה קצרה לאחר לידתו, גלי החורבן של גירוש ספרד שטפו את ארץ הולדתו, והוא, עם משפחתו, נמלט לעיר פאס שבמרוקו. שם, בין סמטאות העיר העתיקה, התגדל והתעצם בתורה, עד שנמנה בין חכמי העיר ורבניה, ועיניו החכמות האירו גם בסתרי חוכמת הקבלה.

רבי שמעון לביא היה תלמיד חכם עצום, אך גם ענוותן מופלג. במקומות ספורים בלבד בפירושו על ספר הזוהר, הוא מזכיר את רבו שלימדו רזי תורה – מבלי לנקוב בשמו, כאילו סוד כמוס עובר כאן בשקט בין הדורות.

לאורך חייו בערה בו אש קודש – תשוקה עזה לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה, ובשנת ה' ש"ט (1549), אזר עוז ועזב את פאס, פניו לירושלים. אך הוא קטע את דרכו בטריפולי שבחופי לוב. שם, למול עיניו, נגלתה מציאות קשה: יהודים שלא ידעו תפילה כתקנה, ברכות שבורות, תורה שנשכחה. לבו של רבי שמעון לא הניח לו להמשיך. בלבו אמר: "טוב לי לקרבם לתורה וללמדם יראת ה' – וזה גדול אף מהליכתי לארץ ישראל".

החיד"א מספר עליו בספרו, "שם הגדולים", ואומר על פעילותו עם אנשי טריפולי: "כמעט שגיירם", ושהרביץ תורה בטריפולי בעוצמה כה גדולה, עד שבזכותו נוצר שם מרכז רוחני של ממש. אף על פי שלבו היה בירושלים, גופו נותר בטריפולי – עבד נאמן לעמו.

מלבד גאונותו בתורה ובקבלה, רבי שמעון לביא נודע גם כבקי בשאר חכמות – רפואה, פילוסופיה ולשון, עד כדי כך ששימש כרופאו האישי של מושל טריפולי, והיה נכבד גם בעיני הגויים ועמי הארץ.

בין הרבצת תורה לרפואת חולים, מצא זמן להקדיש לפנינה האצורה שבלבו – פירוש על ספר הזוהר. בערוב ימיו החזיק בעט הסופרים והחל לכתוב את הפירוש, בדקדוק של כל אות וכל תיבה, כמו שעשו חז"ל במקרא. את דבריו רקם בפשט עמוק, והחדיר בהם את רזי הקבלה. בפשטות ובעיון – כך האיר את החיבור הקדוש.

אך הספר הזה, שבתחילתו כוון להיות מחובר על כל הזוהר, נקטע. לפי עדויות רבני ליוורנו ודברי החיד"א, כלל החיבור המקורי ביאורים על ספרי בראשית ושמות – אך לדאבון הלב, רק חלק בראשית שרד בידינו.

במקום אחד, בסוף פירושו לפרשת ויחי, כתב דבר מה שמרעיד את הלב: "כי אני לא הארכתי בפתרון החידה לפי שאני מוטל בערש דווי, אוחילה לא"ל יקימני ואחיה לפני עד השלימי כל ספר הזוהר בארץ הקדושה, אמן...".

מילים שמהן זועקת הכמיהה לעלות לארץ ישראל – שלא התגשמה.

החיבור נשאר בכתב יד עשרות רבות של שנים, אך לא היה נעלם מעיני המקובלים – רבי יוסף חמיץ, רבי משה זכות, ורבים אחרים התבוננו באותיותיו הקדושות. רק בשנת ה'תקנ"ה (1795), 210 שנה לאחר פטירתו, ראה הפירוש אור בדפוס בליוורנו.

החיבור לא נשא שם מפי מחברו. המדפיס, רבי יעקב ן' נאים, מספר שהחיד"א הוא שקרא לו "כתם פז" – ראשי תיבות של שמעון לביא ז"ל, וגם רמז ל"פירוש זוהר". וזה שמו עד היום – כתם טהור של זהב רוחני.

בשנת ת"ש נדפס שוב בג'רבה, ולאחר מכן, בימינו אנו, זכינו למהדורה מפוארת, מבוארת ומאירה, בשנת תשע"ד – כאילו חיכה מאות שנים לעם שיוכל שוב לשתות מדבריו.

וכך, אותו ילד קטן שגורש מספרד – הפך לעמוד אור שנטע את נשמתו בארץ נכר, כדי להצמיח בה גן של תורה. והוא, שמעולם לא הגיע לארץ ישראל בגופו, זכה ונשמתו חיה בה עד היום – בפיוטו, בכתביו, ובשירו, שכולנו שרים מדי ל"ג בעומר: "בר יוחאי, נמשחת אשריך...".