אמה של תפארת שנרצחה בנובה: "היא הייתה מבקשת ה', וכך גם רבים מהילדים שנרצחו שם"

"כל כך שמחנו כשתפארת הפתיעה אותנו, ושנה ושבעה חודשים אחרי שטסה לטיול בחו"ל, היא הגיעה הביתה – בערב ראש השנה תשפ"ד", את הדברים אומרת שרית לפידות, אמה של תפארת לפידות הי"ד, שנרצחה במסיבת נובה בשמחת תורה.

שרית היא בעלת וותק רב של עבודה בחינוך, עם תואר בייעוץ. תפארת היא בתה השנייה מתוך שבעה ילדים. "תפארת הייתה ילדה שכל-כולה אור ושמחה", מספרת שרית, "כשטסה לחו"ל היא עברה סוג של התמודדות עם המסגרת בה גדלה וניסתה להבין יותר את מה שהיא מחפשת. היום אני יודעת להגדיר שזה לא משהו אידיאולוגי, אלא סוג של חיפוש רוחני. אגב, במסיבת נובה היו בני נוער רבים מציבור הדתי והחרדי. שמעתי מישהו שכינה אותה 'מסיבה של דתל"שים. אני חושבת שנכון יותר לכנות את אותם נערים 'מבקשי ה''".

שרית לפידות, אמא של תפארת

לא פריקת עול, מסע רוחני

כשתפארת שהתה בחו"ל שמרתן על קשר?

"בהחלט. היינו בקשר הדוק וצפוף. לבעלי ולי הייתה קבוצת ווטסאפ משותפת עם תפארת, והיא שיתפה בהתלבטויות ובהתייעצויות. שבעה חודשים אחרי שהיא יצאה למסע, טסנו לבקר אותה בסרילנקה, היינו אצלה כמה ימים, ואחר כך היא המשיכה לאוסטרליה. שנה בדיוק לאחר מכן היא שבה לארץ באופן מאוד מפתיע לביקור של שלושה שבועות. היא תכננה לטוס בחזרה יומיים אחרי שמחת תורה, אך כמובן שלא העלתה בדעתה את מה שעומד להתרחש".

את המפגש האחרון שלהן זוכרת שרית היטב. "תפארת יצאה למסיבת נובה, ולפני כן היא שאלה אותי אם אני מעדיפה שלא תחזור הביתה לאחר המסיבה, כי זה יהיה במהלך החג. ביקשתי ממנה שתחזור, מתוך הבנה שאחרי שהיא ביקרה בכל העולם, היא צריכה עכשיו יותר מכל אותנו, את האהבה והקבלה שלנו, והאמנתי שהקב"ה בכבודו ובעצמו יחזק אותה. תפארת לצערנו נרצחה במסיבה, ויחד איתה נרצחו עוד לא מעט נערים ונערות מבתים דתיים וחרדיים".

שרית מציינת כי נראה שמדובר בתופעה שרק עם חלוף הזמן קלטו את היקפה. "לאחר שהבנו שתפארת נרצחה, עם כל הצער והכאב, היה ברור לנו שאנחנו דבקים באמת ולא משתיקים את הסוגייה. לא התכחשנו למקום בו היא הייתה ובו נרצחה, מתוך הבנה שדווקא מתוך התהליך הכל כך קשה שעברה, היא בעצם חיפשה את בורא עולם, היא הייתה 'מבקשת השם' במלוא מובן המשמעות.

"אגב, היא לא היחידה, וככל שחולף הזמן אני מבינה עד כמה שהדמות שלה מצליחה להסביר רבים מהילדים האלו, שהעולם הדתי לפעמים שופט אותם או מתאכזב מהם, אבל האמת היא שהם מחפשים את בורא עולם בדרכם שלהם, בזמן שלא קל להם להתמודד עם כל מה שההלכה מבקשת, בפרט שהעולם החילוני מציע חיים קורצים בווליום גבוה. החלטנו לנסות דווקא מתוך המקום שלנו לתווך להורים את המסע הרוחני שהילדים שלהם עוברים, כדי שיוכלו להיות שם עבורם".

למסע בו הילדים כביכול פורקים עול, את קוראת מסע רוחני?

"כן, כי ברוב המוחלט של המקרים הילדים עושים זאת מתוך רצון הכי בסיסי לבחון מחדש את המקום שהם גדלו בו. הם מבקשים להתחבר לזה מתוך חיבור אישי שלהם. אני מאמינה שזכותו של ילד לבחון את עולם הערכים שהוא גדל עליו, והמציאות היא שרבים מאותם נערים בסופו של דבר חוזרים לדרך של הוריהם, אחרי שהם מסיימים לחקור ולבדוק. הם פשוט רוצים להתחבר אליה מחדש, ולא כי כך כפו עליהם. זה מאוד מתחבר לסגנון של הדור שלנו, כי אנחנו דור שמבקש חיבור למה שהוא עושה, וניתן לראות זאת בכל תחום שהוא. בסופו של דבר, כשאדם בוחר את הדרך הוא מוכן גם לשאת את המחירים, כי זה שלו".

ועדיין, לא קל להורים לראות את הילדים שלהם בתהליך של חיפוש והתרחקות...

"נכון, אני יכולה להעיד על כך מקרוב, כי לי עצמי היה קשה מאוד לראות את המצב של תפארת באותם ימים. כאבתי מאוד את כאבה, וגם לא באמת הבנתי את ההתלבטות בין חיי התורה למה שמציע העולם החיצוני. בפרט אצל תפארת, שתמיד הייתה כל כך מחוברת, ואף השאירה אחריה יומנים עם דפים מלאים בתפילות, פשוט תפילות, והרבה דיאלוגים עם ריבונו של עולם.

"אני יכולה לומר מתוך המקום הכי קרוב, שתפארת מעולם לא בעטה במה שחינכנו אותה, אך היה בה רצון להתחבר מחדש לכל נושא הדת, ולמצוא את החיבור שלה לכל הדבר הזה. הסטטוס שלה עד יום מותה היה 'בבית אלוקים נהלך ברגש', וזה המשפט הראשון שראה כל מי שבא איתה במגע. אמנם בתמונת הפרופיל היא נראתה אחרת, אך לשם היא כיוונה".

ההתכתבות של תפארת עם אמה

ההתכתבות של תפארת עם אביה

מלחמה על אהבה

מהו המסר הכי חשוב שהיית רוצה להעביר להורים לילדים בכאלו מצבים?

"הייתי רוצה לומר להם שכאשר יש בבית ילד שפחות הולך בדרך, ממילא ההורה עסוק הרבה בעצמו – איך הוא נראה ואיך נראית המשפחה שלו, מתעוררות אצלו שאלות כמו: 'למה השכנים לא חווים את מה שהוא עובר', או 'במה הוא טעה', ועוד, עם תחושה קשה של אשמה שמרחפת כל הזמן. ממילא הלחץ הזה מופנה באופן כלשהו כלפי הילד, כי ההורה חש שבמקום מסוים הילד מאיים עליו ומשקף כביכול את העובדה שהוא לא הצליח במשימת החינוך בבית.

"לכן אני משתדלת בהרצאות שאני מוסרת, ובכל הזדמנות שאני מדברת על הנושא – להסביר להורים את התהליך שהילדים עוברים. כי הם לא באמת רוצים להתנתק, אלא מבקשים להתחבר מהמקום שלהם ובקצב שלהם. ההורים מבינים שאמנם נראה שהילדים הללו חוגגים, אבל האמת היא שהם לא שטחיים כלל, אלא עוברים ניתוח רוחני. העליזות היא חיצונית בלבד, כי התחושה הפנימית העמוקה היא שהם לא שייכים לאף מקום, כי העולם הדתי סוגר בפניהם דלתות, ואילו העולם החילוני לא באמת קולט אותם. אז נכון שהצחוק, האקשן וכל האטרקציות נותנים מענה רגעי, עם פורקן וחוויה, אבל ברור שזה לא זה.

"אבל הכי חשוב לזכור שכהורים אסור לנו לסגור להם את הדלת, כי ברגע שנסגור חלילה ולא נאפשר להם לרקוד אתנו בשמחת תורה בבית הכנסת, רק טבעי שהם ילכו למקום אחר שאוהב, מקבל ומכבד אותם. אחד המשפטים החזקים שעזרו לי לשנות את הגישה שלי כלפי תפארת הוא משפט שאמר לי הרב נחמיה וילהלם, שליח חב"ד בתאילנד: 'יש מלחמה בינינו לבין הרחוב על מי ייתן לילד יותר אהבה, ומי שיצליח לתת לו יותר – הוא ינצח'".

תמונות מיומנה של תפארת

תמונות מיומנה של תפארת

"סומך על הקברניט"

כחלק מפעילותה של שרית בנושא היא נקראה בשנה האחרונה להנחות תוכנית פודקאסט מטעם מיזם 'עבותות של אהבה' הפועל מטעם ארגון 'אח"י אסטרטגיה חינוכית'. "במשך שבעה חודשים הנחיתי בקביעות את התוכנית, כשאני נפגשת בקביעות עם אנשי מקצוע וגדולי תורה מכל הסגנונות, בין היתר עם הרב יהושע שפירא, עם הרבנית טובה בזק, עם פסיכולוגית קלינית, ועוד. ניסינו להקיף את הסוגייה מכל כיווניה, ובעיקר לרדת לעומק העניין ולהבין על התהליך הזה – מתי הוא בריא, ומתי מעיד על משבר או על מצוקה נפשית. עסקנו גם בהשפעות המלחמה על האובדן, מאחר שהילדים האלו חוו השפעות רבות בעולמם הרוחני והדתי. דיברנו על ההבדל בין גבולות לאהבה, על זוגיות של הורים בכאלו מצבים, על פערים בגישות, ונתנו את הדעת גם על מה שעובר על שאר האחים שבבית.

"בעקבות ההצלחה של התוכניות, אנו יוצאים בימים אלו במיזם חדש שנמשך שבעה מפגשים ומיועד לאימהות, בו אנו מקרינים בכל מפגש טקסט שצולם ועבר עריכה מקצועית, כאשר בסיומו של כל פרק נפתח דיון עם שאלו ותשובות למרואיין שמופיע בו, וכך מתחדדות נקודות שצורכות הבהרה או חיזוק, עם אפשרות לשאול ולעורר רב שיח".

מה המטרה העיקרית במיזם?

"המטרה העיקרית היא לתת קודם כל סוג של מרגוע להורים, כדי שיבינו שמה שעובר על הילד אינו בהכרח קשור אליהם. ממילא, ברגע שההורים יהיו לחוצים פחות, הקשר יתחזק, ובאופן טבעי הילד יבעט פחות, כי יש לו מעטפת שמכילה אותו, והוא לא לבד. אנו צריכים להיות עם הילד שלנו ולחבק אותו, הוא לא צריך אותנו כחזית נוספת במערכה.

"בסופו של דבר אני כמובן שואפת לסייע לילדים ככל הניתן שלא להיפלט מן העולם הדתי, ולהקנות להורים כלים שיעזרו להם להשאיר את הילדים אתנו. גם אם המטרה לא תתממש במלואה, לפחות נדע כאימהות שהפכנו להיות שותפות למסע של הילד שלנו וכתובת עבורו. הוא יכול לשתף אותנו, ולא להסתתר או להימלט.

"מניסיוני אני יכולה לספר שזכינו להיות חלק בלתי נפרד מהמסע של תפארת, וזה מאוד הקל עליה. בתקופה הקצרה שהיא שהתה אתנו כשהגיעה לארץ, היא שאלה את בעלי באחד הימים אם הוא מאוכזב מכך שהספינה לא שטה בכיוון שהוא רצה. בעלי ענה לה מכל הלב: 'אני סומך על הקברניט', כלומר – סומך על תפארת בעצמה.

"את הסיפור הזה סיפרו לנו חברות של תפארת שבאו לנחם בשבעה, וציינו שהיא בעצמה סיפרה להן על כך בגאווה. זה המחיש לי עד כמה שהגישה הזו נכונה, כי לילד קשה להרגיש שהוא נושא על גבו את כל האכזבה והצער של ההורים, וברגע שהוא חושב שהם התייאשו ולא מאמינים בו, הוא ממילא משחרר ופורץ החוצה. אבל אם הוא רואה שההורים לא נבהלים, אלא סומכים עליו ויודעים מיהו באמת ומהם רצונותיו, יש סיכוי גדול יותר שהוא לא יבעט בעולם הדתי, והלוואי שימצא את המקום הטוב ביותר עבורו בעולם".