"כשאבא הבין שאני עוזבת את הדת, הוא אמר לי שלושה כללים – הם אלו שהצילו אותי"

אם תפגשו את רבקה רוטנברג עם בעלה וילדיה ברחוב, הם ייראו לכם כמו משפחה חרדית צעירה סטנדרטית – הורים עם שני ילדים קטנים המצויים בתחילת חייהם. רק מי שמכיר את הסיפור שלה, יודע עד כמה שהדברים אינם מובנים מאליהם כלל.

כיום, כשהיא מתבוננת במבט לאחור על מה שעברה, יודעת רבקה להעריך את ההשגחה הפרטית שליוותה אותה. "יכולתי כל כך הרבה פעמים ליפול ולהישבר, יכולתי להיות במקום אחר לגמרי. ברוך ה' שזכיתי להיות במקום בו אני נמצאת כיום", היא אומרת בהתרגשות.

אילוסטרציה

שלושה כללים

מאז שאני זוכרת את עצמי לא התחברתי לדת, ואם תפנו אצבע מאשימה להורים שלי, אוכל להגיד חד משמעית – זה לא קשור אליהם כלל", מבהירה רבקה. "הוריי אנשים צדיקים – מיינסטרים של המיינסטרים. אבל כבר בגיל צעיר מאוד הרגשתי שדרך החיים שהם בחרו היא לא זו שאני מחפשת, ובסביבות גיל 14 הודעתי להם שאני פורשת ומתכוונת לעזוב את הדת. ברור שלא היה להם קל, אבל עד היום אני זוכרת את השיחה שלי עם אבא במטבח. הוא אמר לי: 'אני אבא שלך, והדבר שהכי חשוב לי בעולם הוא שיהיה לך טוב. אם את מרגישה שטוב לך להיות חילונית, אני תומך בך, אך לא בדרך שלך'. כך יצאתי לדרך חדשה, כשאני לומדת מושגים חדשים ומאמצת לעצמי אורח חיים שונה.

"לאחרונה הזדמן לי לשוחח עם ההורים שלי על הנושא, ושאלתי אותם: 'לא נבהלתם מכך שבחרתי בדרך שונה משלכם?'. ואבא הסביר לי: 'אנו מאמינים שבורא עולם נותן לנו את הזכות לגדל את הילדים שלנו, והוא זה שמפקיד בידינו נשמות. התפקיד שלנו הוא לגדל, אך התוצאה אינה בידינו, אלא בידי הקב"ה בלבד'".

תמיד היה לך קשר וחיבור טוב עם אביך?

"אבא שלי הוא תלמיד חכם גדול שלומד 18 שעות ביממה, לכן קשה לי לומר שהיה לנו קשר במובן הרגיל של המילה. הערכתי את אבא בכל ליבי, והרגשתי שהוא האדם הכי מושלם בעולם. הייתה לי גם יראת כבוד כלפיו, ברמה כזו שאפילו כשזלזלתי במצוות הכי חשובות בתורה, הייתי מקפידה לא לשבת על כיסא ההורים, מתוך יראת כבוד, כי זה פשוט נחקק בי.

"כשאבא הבין שאני עוזבת את הדת, הוא אמר לי שלושה כללים: הראשון – לא ללבוש מכנסיים בבית, השני – לא להשתמש בסלולרי פרוץ על יד האחים, והשלישי – 'אם את יוצאת ומסתובבת, תדאגי שיהיה לך איך לחזור'. בתקופה שבה התרחקתי חוויתי עליות ומורדות, אך גם בזמנים שהייתי מרוחקת המשכתי לכבד את אבא, בעיקר מתוך יראת כבוד ופחד, ולעיתים רחוקות מתוך אהבה.

"הרגשתי את האהבה הזו, למשל, כשהייתי יוצאת מהבית לבילויים, ואבא לא נזף, אלא רק הזכיר: 'תדאגי שיהיה לך איך לחזור הביתה'. המשפט הזה ליווה אותי תמיד, ואני זוכרת את עצמי מתכננת לצאת לערב בילויים עם חברים, וכשמתברר לי שאין לי איך לחזור, אני מחליטה לא לצאת, מתוך תחושת גאווה: 'ההורים מכבדים אותי, וגם אני מכבדת אותם'.

"כשהגעתי לגיל 18 ועמדתי להתגייס כחיילת בודדת, ארגנו לי ההורים 'מסיבת גיוס' עם עוגה מקונדיטוריה – שזה דבר שמעולם לא נקנה בבית שלנו. הם לא שפטו ולא אמרו לי מילה על כך שבחרתי להתגייס. גם זה המחיש לי את אהבתם העצומה".

"בואי נשמור שבת"

תקופת הצבא לא הייתה פשוטה לרבקה. "הייתי רחוקה מאוד מהדת, וירדתי לתחתית של התחתית", היא מתארת. "הרגשתי שאני צריכה להרגיש 'אדם חופשי' ולבדוק את כל הגבולות הקיימים. באותם ימים גם מיעטתי מאוד בביקורים בבית".

אבל לקראת השחרור מהצבא היא חוותה דבר מעניין. "הזדמן לי להסתובב ברחוב באחת השבתות, ונתקלתי בכמה אנשים שחזרו מבית הכנסת. ראיתי את הטליתות שלהם ופתאום הרגשתי קוואץ' בלב, כשחולפת בי מחשבה מצמררת: 'עוד יבוא יום שגם אני אחזור לשמור שבת'.

"בשבת שלאחר מכן המליצו לי חברות להצטרף לסמינר של ערכים, לא כדי להתחזק, אלא כי 'זו הזדמנות ליהנות בבית מלון, עם אוכל טוב, חברות וצחוקים'. הצטרפתי אליהן, אך ברגע האחרון לפני שבת הצליחו החברות שלי להפתיע אותי, כשהחליטו: 'אנחנו שומרות את השבת'. זרמתי איתן, ואכן היה נחמד.

"בשבת שלאחר מכן הציעה לי אחת משותפותיי לדירה 'בואי נשמור שבת', וגם כאן נעניתי ברצון וזרמתי. מכיוון שההחלטה נפלה רגע לפני כניסת שבת, לא היו לנו סעודות, ובמשך כל השבת אכלנו רק קורנפלקס עם חלב. בשבת השלישית הגיעו שתי חברות לדירה ששמרו שבת, והיה רק טבעי שאצטרף אליהן, ובשבת הרביעית כבר השתחררתי מהצבא ופתאום קלטתי שאני שומרת ברצף כבר שלוש שבתות בלי שום הסבר. באותו רגע התקבלה בליבי החלטה לעשות שבת בבית, וזו הייתה השבת הרביעית ששמרתי ברצף. מאז הרגשתי שאין טעם עוד לחלל את השבת, וברוך ה' עד היום אני עומדת בניסיון, והוא אפילו לא קשה לי.

"חלפו כמה חודשים, ובאחד הימים התבוננתי במראה והרגשתי שהחולצה שלי חשופה מדי, אז לקחתי חולצה קצת פחות קצרה, ובהמשך הארכתי עוד את השרוולים. זה לא היה מתוך החלטה לקבל על עצמי צניעות, גם אף אחד לא שוחח איתי על כך, זה הגיע מתוך מקום פנימי ובאופן מדורג ובלתי מחייב".

רק אמונה

בסביבות גיל 23 רצתה רבקה להיכנס לעולם השידוכים, אך לפני כן היה חשוב לה ללבן עם אביה כמה עניינים. "ביקשתי ממנו לשוחח", היא מספרת, "וחשפתי לפניו שני מקרים קשים מאוד שחוויתי במשך השנים. היה חשוב לי שהוא יסתכל לי בעיניים ויגיד לי שאני לא אשמה בהם, והוא – לא רק שהביט בעיניים, אלא גם עודד וניחם, עם אהבה גדולה והרבה מילים חזקות ומעצימות, ולבסוף גם העניק חיבוק גדול.

"הרגשתי שההבנה והאהבה שהוא שידר פותחות לי את הדרך להמשך החיים. הדבר המדהים הוא שעוד באותו שבוע הציעו לי את בעלי, וכחודש וחצי לאחר מכן התארסנו. ברוך ה', כיום אני אמא לשני ילדים מתוקים, עוסקת בתחום החינוך, ורואה זכות גדולה לשתף בסיפור שלי, פשוט כדי לתת כוח למשפחות אחרות שחוות דברים דומים".

אבל לא כל הסיפורים מסתיימים בהפי אנד. מהו לדעתך הסוד שגרם לקשר שלכם להיות כה חזק?

רבקה אפילו לא מהרהרת: "הסוד הוא במילה אחת: 'אמונה', ואני חושבת שזה דבר שהיה גם לאבא וגם לי. אבא פשוט האמין שכל מה שקורה הוא רצונו של הבורא, ואילו אני, שראיתי את ההתנהגות שלו לאורך הדרך ואת האהבה כלפיי ללא תנאים, קלטתי פתאום עד כמה שהקב"ה אוהב אותנו אהבת נפש, אפילו שאנחנו מצערים אותו. כי הוא אבא שלנו, וכל מהות האבהות היא אהבה. היום האמונה היא חלק בלתי נפרד ממני, וזה חד משמעית בזכות ההורים היקרים שלי".