כל התכנים של אבינועם הרש

רכז הטיולים החל לזרז אותם, ולאחר שיחה עם מנהל חדר האוכל, הוא החליט להגיש את כל האוכל בפעם אחת, ולוותר על השיחה שהיתה אמורה להיערך תוך כדי הארוחה. הכול כדי להתחשב בזמנם של צוות המטבח

ענה לו רבי אייזיק: "אין לי רגע של מנוחה לעצמי, שאעסוק בזולתי?". השיב לו: "אייזיק, אייזיק. מדוע אינך לומד ממני? כאשר אני רואה שאני כבר לגמרי אבוד, משתדל אני לפחות לזולתי!"

מי מאיתנו באמת חושב ומרגיש שאם הוא יתגבר ולא ידבר לשון הרע, אז המעשה הזה שלו ישפיע באופן ישיר על החוסן המנטלי של עם ישראל?

מחפשים מרפסת סוכה, מהדרים אחרי אתרוג. אבל האם אתם מקפידים, בסוכות, גם לדבר עם הילדים שלכם?

הוא פנה לנפטרת ואמר לה: "את רואה את בית הכנסת הזה? את מאות המתפללים שגודשים אותו מידי יום, שותים משהו חם ומתפללים באהבה? כל זה שלך!"

בואו, כולנו טועים. לטעות זה אנושי. אבל לדעת לבקש סליחה זו כבר מדרגה אחרת. גבוהה יותר. אז תשאלו את עצמכם ואת הילדים שלכם את השאלות האלה

אין ספק ששפת האיומים התגלתה כאפקטיבית במיוחד עם מנכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה, אבל מסופקני עד כמה היא באמת משלבת בתוכה אלמנטים של חינוך אמיתי, שיגרמו לילד לאהוב את התפילה ולהגיע אליה מתוך הבנה, חשק ומנוע פנימי בוער

"חינוך עושים באהבה, או לא עושים בכלל". אם אתם לא נושמים את הידיעה שבחרתם להיות במקצוע המדהים ביותר בעולם, ויש לכם זכות להיות מעצבי נשמות, ובנוסף מישהו משלם לכם על התפקיד המדהים הזה – אז תעצרו רגע ותחשבו, לאן החיבור עם התפקיד שלכם הולך?

השבוע, נדמה לי, כל המחנכים והמחנכות במשרד החינוך קיבלו תשובה פשוטה לשאלה עם איזה סיפור לפתוח את אספת ההורים שלהם, ועם איזה סיפור לפתוח את המפגש הראשון מול התלמידים

הסתכלתי עליה בסקרנות: הכתובת הייתה על הקיר. הנה ילד שיודע מה הוא רוצה מעצמו, ומכיר את החולשות של אמא שלו. או שלא

מאז, בכל פעם שאני רואה תלמיד שלי שמגיע לבית הספר בג'יפ עצבני – אני עדיין מסתכל ובוחן מה הוא בדיוק אוכל בארוחת עשר, כי לך תדע

"אתה יודע כמה זמן עבר מאז? יותר מעשרים שנה. ועדיין... בדיוק בגלל זה החלטתי ללכת ולהיות מחנך. כי הבטחתי לעצמי שאת הגיהינום שאני עברתי, אני לא אתן לאף תלמיד לעבור"

הורים יקרים, לשלוח את הילד שלכם לעוד אירוע חברתי עם כרטיס נטען ואפס התחשבות באלו שאין להם – זה לגמרי לא סבבה

נו, אז למה היא דיברה ככה? למה היא אמרה את ההוצאת שם רע הזו? לא יודעת. כי היא נפלה. כמו כולנו. גם אני נופלת. גם אתה. גם הקוראים שלך. הרבה פעמים אין לכם פשוט מושג למה הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים, והמציאות עמוקה יותר מהמבט השטחי שהתרגלתם אליו

החופש התחיל, וזה הזמן לעשות קצת סדר עם כמה נקודות שיעזרו לכם שאולי, אולי השנה לא תרגישו לשם שינוי שהחופש פשוט נזל לכם מהידיים

"אתם חושבים שאתם מכירים אותי? אבל אין לכם מושג שאני גם צַפָּר מקצועי, מנגן עשר שנים בפסנתר, צייר, אסטרונום ודובר עוד שלוש שפות ברמת שפת אם: אנגלית, רוסית וצרפתית"

מחנכים, תכף מתחיל החופש הגדול. אין כבר ספרים, והמבחנים מאחורינו. זה הזמן לדבר לחזור למטרה הראשונה שלשמה נתכנסנו כאן: לגדל בני אדם. נקודה

מה בדיוק חושבים ההורים שמתוסכלים מכך שהילדים שלהם לא מסוגלים לצרף שתי מילים ביחד לשאלות שלהם, אם הם לא מסוגלים, כהורים, לצרף שני רגעים ביחד כדי לשמוע אותם ולהיות שם בשבילם?

הסתכלתי עליו, וראיתי שכמו נוספו לו עשרים סנטימטר לגובה שלו. הוא עזב הכול. הצבע חזר לו ללחיים והוא אמר לי בעיניים נוצצות עם חיוך מלא גאווה: "מה אמרת? מי? הבן שלי?"

הצגת סוף שנה אמורה להיות המשך ישיר לקו החינוכי של בית הספר, כלומר ההצגה היא בעצם האמצעי שדרכו אנחנו רוצים להעביר את המסרים החינוכיים שלנו. האם זה קורה?