כל התכנים של אבינועם הרש

"איך אני אמור להמשיך ככה? למה ה' עושה לי את זה? אני באמת בן אדם כזה רע?". הנהנתי בהבנה. הקשבתי. אבל אז, משהו השתנה באוויר של החדר

כדי שהקיץ הזה לא יהפוך לאוקיינוס של "כלום ושום דבר", הנה שבע נקודות שאתם חייבים לשים על השולחן כבר עכשיו, רגע לפני שהדלתות ננעלות

כמה מורים ומחנכים יודעים שממש מתחת לאף שלהם מתרחשת זוועה חברתית וחינוכית, רק שהם לא יודעים בכלל מאיפה להתחיל ולהסתכל על המורכבות הזו?

הנה תלמידה שמוכנה להקריב את כל חוויית הטיול השנתי שלה, כדי שאף תלמידה אחרת מהכיתה, שהיא גם לא צריכה להיות חברה שלה, תיפגע. מדהים

"אם רק ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה כאן, הוא בטח היה אומר שרק דמעה אחת של רווק או רווקה כזו שווה כמו אלף סוללות 'כיפת ברזל', 'חץ' ו'שרביט קסמים' ביחד"

הגיעה הזמן שהקהילות שלנו בכל רחבי הארץ יבינו: הרווקים והרווקות, כמו גם מחפשי הזוגיות, הם לא "שברי לוחות" שצריך לתקן – הם הלוחות עצמם

כווייה פיזית מתרפאת עם הזמן, אבל כווייה בנשמה שנגרמת מהדרה חברתית בלילה הכי חברתי בשנה? היא יכולה להפוך לצלקת שתלווה אותו גם בגיל ארבעים. בואו נדאג לילדים

אין דרך נוחה להגיד את זה, אבל נדמה לי שכמו שאמר המנהל: גם הגרמנים, להבדיל, היו טובים בתחומים האלו. אפילו טובים מאוד. ממש. ובכל זאת, לא המתמטיקה ולא האנגלית ולא הפיזיקה ולא המחשבים הם אלו שמנעו מהם מלהפוך לחיות אדם ולמפלצות

"ברור לי שאם אני אכריח אותו – אני רק ארחיק אותו יותר. אם אני אריב איתו – אני אפסיד את הילד. אבל מצד שני, הלב שלי נשרף"

אין לשאלות ולנקודות לדיון הללו תשובות בינאריות של שחור או לבן. כל תשובה מתקבלת. נסו לפתח את הנושא, לעורר דיון ובעיקר להקשיב לילדים שלכם

אם כבר יש מלחמה, אז למה לא לנצל את הרגע ואת המומנט ולהתחיל ולדבר עם הילדים על קדושת החיים?

תחשבו על זה רגע: בכל פעם שהידית נפתחת ואנחנו יוצאים לסלון, אנחנו בעצם חווים "יציאת מצרים" פרטית: אשכרה יצאתם מהבור אל האור. וגם: עוד רעיונות לאינטראקציה בונה למול הילדים והמתבגרים שלכם

כשלילדים שלנו קשה, אנחנו עושים הכל כדי לתמוך בהם. אבל כאן בדיוק הטעות שלנו. לתמוך זה לא מספיק. כך תחזקו את הילדים שלכם באמת

כן, אנחנו יודעים שזו כבר מסורת של ארבעים שנה שאתם מחליפים משלוחי מנות עם הזילברמנים. והכול טוב, באמת. אבל רק שתדעו שיש מישהו או מישהי שהרבה יותר צריכים את משלוחי המנות האלו

הם לא לומדים מה זה "כיבוד הורים" מהשיעור בתושב"ע. הם לומדים את זה מהדרך שבה אנחנו מדברים בטלפון לסבתא כשהיא קצת חופרת. הם לא לומדים "יושרה" מהטפות מוסר, אלא מהרגע שבו אנחנו מחזירים לקופאית את העודף המיותר שקיבלנו בטעות

התחפושת של פורים היא רק ליום אחד. ב-364 הימים הנותרים, המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו היא את הרשות להיות הוא. בלי פילטרים

הוא ענה לי. אני השבתי לו. הוא ענה שוב. חג גדיא. חרבו דרבו. ובסוף הסתכלתי על עצמי, מבועת משהו. חיפשתי את המחנך שבי, ושאלתי את עצמי, נבוך: "אייכה?"

"הנכד שלי הגיע לבקר אותי ביחד עם הבת שלי, אמא שלו, בבית החולים והוא הגיש לי בגאווה את התעודה, וקראתי את ההערה שלך, והרגשתי שפתאום אני מקבלת מחדש כוחות"

חלוקת תעודות – זה הזמן להעצים ולתת כנפיים לתלמידים. אחרת, בשביל מה בכלל מורים ומחנכים נכנסים לחינוך?

"מה היא אשמה בזה שמנהל חדר האוכל רוצה להוציא אותנו, לקוחות ותיקים וחשובים שלו, מרוצים? האם באמת הכול צריך ליפול עליה?"