מה למדנו מהניסוי המפורסם של הכנר היהודי ג'ושוע בל

הנה סיפור שכולכם צריכים לדעת, ודאי אם אתם אנשי חינוך, הורים או סתם כאלו שרוצים יותר מהחיים שלהם.

השנה היתה 2007. לכיכר לאנפנט פלאזה בוושינגטון נכנס אדם שהיה לבוש בבגדים פשוטים ביותר. הוא נעמד, הוציא את הכינור שלו, הניח את קופסת הכינור בצורה הפוכה, כדרכם של מקבצי הנדבות שמנגנים בשביל לקושש כמה דולרים, והתחיל לנגן במשך 45 דקות.

בסך הכול חלפו על פניו מעל 1000 איש, כאשר רק מעטים מהם עצרו להאזין לנגינה שלו, ואף לא אחד מהם זיהה מי האדם שמנגן את המוזיקה הזו.

בסיום הניגון, הצליח האדם לאסוף סכום של שלושים ושניים דולר.

ובכן, אם רק האנשים היו יודעים שהבן אדם עם הכינור והכובע הפשוט שמנגן להם הוא לא אחר מאשר ג'ושוע בל, שנחשב לאחד מהכנרים המובילים והטובים בעולם אם לא הטוב שבהם, כנראה הם בכל זאת היו עוצרים בשביל להתענג על מוזיקה שנשמעת במיטב אולמות הקונצרטים בעולם כגון ה"קרנגי הול" וה"מוזיקפריין" בווינה, כאשר הם צריכים להיפרד מאלף דולר לכרטיס למושבים שיש כנראה טובים ויקרים מהם.

הכינור, אגב, שג'ושוע בל השתמש בו בכיכר לאנפנט, עולה כארבעה מיליון דולר, ותודה ששאלתם.

הניסוי הדי מטורף הזה עורר הדים ברחבי העולם, וזיכה את ההוגה שלו, עיתונאי ה"וושינגטון פוסט" ג'ין ויינגרטן (יהודי, ברור שיהודי) בפרס פוליצר. הוא בעיקר העלה שאלות בנוגע לגבי האופן שבו אנשים מעריכים יצירות מופת, תפיסתם את האומנות והתייחסותם לעצמם כשהם נמצאים בסביבה שגרתית ורעשנית (ויקיפדיה).

מה זה אומר תכל'ס?

קחו למשל את הושענא רבה, אחד מהזמנים היותר חשובים שיש: אם בראש השנה נכתב הדין, וביום כיפור נחתם – הרי שהושענא רבה הוא לגמרי ה"זמן פציעות" בשביל לחולל שינוי.

אם רק היו אומרים לנו לפני שנתיים מה הולך להיות בשמחת תורה, מן הסתם הושענא רבה של לפני שנתיים היה נראה אחרת לגמרי.

אלא מה, בגלל שלא נכנסנו לחדר שכתוב בו למעלה "טיפול נמרץ", והבניין הוא לא בית חולים "בילינסון" כל ההתייחסות אל הושענא רבה היא כאל חג חביב כזה ונחמד, שבו כל מיני מרצים מבוקשים מגיעים לבתי כנסת שמציעים בין היתר כיבוד ושתייה חמה, וככה יושבים להם האנשים ושומעים כל מיני רעיונות נחמדים וורטים, ועוד קפה ועוד עוגה, הכול – רק לא באמת אווירה של מודעות לגודל ועוצמת הרגע.

מובן שאני לא מתכוון חלילה להוציא לעז על עם ישראל, וכל אחד שמטריח את עצמו בשביל ללמוד זה דבר נפלא וגדול. אני מתכוון לכך שמצד ההיגיון אין באמת סיבה מדוע היחס שלנו להושענא רבה יהיה מחייב פחות מאשר ליום כיפור.

ככה גם לגבי החיים שלנו ושל הילדים שלנו: אנחנו מתהלכים במרחב, או כמו שסבא שלי ע"ה נהג לומר: מיליונרים בזמן... הכול נראה לנו על מי מנוחות, אבל אנחנו לא באמת קולטים שכל פעולה, כל מעשה, כל דבר – משפיע כמו "אפקט הפרפר" על משהו אחר בעם שלנו.

מי מאיתנו באמת חושב ומרגיש שאם הוא יתגבר ולא ידבר לשון הרע, אז המעשה הזה שלו ישפיע באופן ישיר על החוסן המנטלי של עם ישראל?

האם בגלל שאנחנו לא צועדים על האוורסט ומחוברים בשרשרת אחד לשני, אנחנו באמת חושבים שהמעשים של ה"קפלניסטים" יהיו מנותקים מאלו של ה"ביביסטים"? והאם הם לא ישפיעו עליהם באופן ישיר? וכמובן אותו הדבר להפך?

ומה לגבי אנשים ששוחים בכסף, טסים כל חודשיים לחו"ל וגרים בארמונות? איך אנחנו נסתכל על אנשים כאלו? האם הם עשירים וחיים בתודעה של עושר, או שאולי, למרות הכול, למרות מה שאנחנו רואים מול העיניים, מדובר באנשים עניים בעצם, שחיים בתודעת עוני?

ומה איתנו, והמסר שאנחנו נותנים לילדים שלנו? האם על אף שמבחינה חיצונית אנחנו חיים, זה אומר שאנחנו באמת "חיים", או שאולי אנחנו רק מתקיימים, לא נעים לומר אבל סוג של חיות במרחב?

האם קיבלנו על עצמנו משהו חדש לקראת השנה החדשה, שישפר את האישיות שלנו ויצמיח אותנו, או שבעצם נשארנו אותו הדבר?

את התשובות, רק האדם שנשקף לנו מול המראה יוכל לענות.