"אני לא אוהב לתת לאחרים לנקות את הלכלוך שלי. גם אם קוראים להם 'מנקה'"

כשהייתי מחנך בתיכון, הגענו בטיול השנתי לאחת מהאכסניות באזור המרכז. סיכמנו מראש עם מנהל חדר האוכל שנגיע באזור שמונה בערב.

עקב בלתמי"ם ועיכובים, בסופו של דבר יצא שרק לקראת תשע וחצי האוטובוסים של הישיבה התיכונית הגיעו למתחם האכסנייה, כך שרק לקראת רבע לעשר התלמידים התחילו לאכול, וזאת לאחר שרכז הטיול ערך שיחה מיוחדת עם מנהל חדר האוכל, ועדכן אותו אודות האיחור.

האחרון מצידו הבטיח לו שהכול בסדר, ושהוא יעשה הכול כדי שהישיבה תהיה מרוצה.

תוך כדי נסיעה התלבטנו בין הרמי"ם, מה לעשות עם תפילת ערבית. מצד אחד, ברור שרצינו שהתלמידים יתפללו לפני האוכל, כי ידענו שאחרי שהם יהיו שבעים – הם כבר ירצו ללכת לחדרים שלהם, ולך תתחיל לתפוס אותם עכשיו לתפילת ערבית. מצד שני, אחד מהרמי"ם אמר שבטוח מנהל חדר האוכל משאיר את הצוות שלו במיוחד, בגלל האיחור שלנו, וזה לא הוגן. אם יש בצוות איזו עובדת שהיא אמא, והיא רוצה כבר להיות בבית עם הילדים שלה, מה היא אשמה בזה שאיחרנו?

ויותר מכך: מה היא אשמה בזה שמנהל חדר האוכל רוצה להוציא אותנו, לקוחות ותיקים וחשובים שלו, מרוצים? האם באמת הכול צריך ליפול עליה?

אז לאחר התייעצות בין הרמי"ם, החלטנו בסופו של דבר לדחות את תפילת ערבית, כדי שהעיכוב לא יהיה גדול עוד יותר. ולא רק זה, אלא גם נגיד לתלמידים שהחלטנו לדחות את תפילת ערבית לאחר האוכל כדי לא לגרום לעוגמת נפש לצוות, שייתכן שגם ככה נגרם לו צער גדול, היות שהוא מאחר, וודאי שפוך ומפורק מכל היום.

איך שהתלמידים נכנסו לחדר האוכל, רכז הטיולים החל לזרז אותם, ולאחר שיחה עם מנהל חדר האוכל, הוא החליט להגיש את כל האוכל בפעם אחת, ובנוסף לוותר על דבר התורה שהיה אמור לומר במהלך הארוחה. הכול כדי לקצר את הארוחה, לא למרוח אותה בגלל הבלת"מ, ולהתחשב בזמנו של צוות המטבח.

זו הייתה הפעם הראשונה שהתלמידים בישיבה הצליחו לסיים ארוחה בשלושים וחמש דקות... בסוף הארוחה ניגשה לרכז הטיולים אחת מעובדות המטבח, עם המדים והכובע, ואמרה לו: "רציתי להגיד לך תודה רבה שהיית רגיש כל כך והתחשבת בנו. רק שתדע שאני אם יחידנית, ויש לי ילד שאני כל כך משתוקקת לראות אותו לפחות בסוף היום, כי אני עובדת כל כך קשה וכל כך הרבה שעות. בכל בוקר אני מכינה לו את האוכל שיכניס למיקרו, וככה הוא בעצם מגדל את עצמו, אבל הלב שלי מתפוצץ.

"היום בניתי על זה שאראה אותו, ובסוף הגיע האיחור הזה של הישיבה שלך, והרגשתי שבא לי פשוט למות. עכשיו, בגלל ההחלטה שלך, התקשרתי אליו והבנתי שהוא עדיין ער... אז תודה רבה על זה".

הייתי ליד רכז הטיולים, שממש התרגש מהמילים שלה, ולא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שאבא שלי, שיחיה, סיפר לי על ה"חפץ חיים", שאחד מהגבירים של העיירה הזמין אותו להתארח אצלו בשבת, וה"חפץ חיים" התנה את הביקור בכך שהארוחה תהיה קצרה מאוד, ושכל דברי התורה שייאמרו בה, ייאמרו לאחר הארוחה, כדי שהעוזרת תוכל להשתחרר לבית שלה, ולהתחיל לאכול את ארוחת ליל שבת שלה בעצמה ביחד עם המשפחה שלה.

בכל בית ספר, ישיבה ואולפנה ישנו אב הבית, שלפעמים הוא בכלל יכול להיות בגיל של הסבא של מנהל או מנהלת בית הספר, או הישיבה או האולפנה, ואותו אב בית צריך לדאוג לכיסאות ולסדר את הכול, כי יש לנו עכשיו ביקור של המפקח, ולא תמיד זוכרים שאב הבית הזה כבר מבוגר בשביל לסחוב לבד את הכיסאות.

כמה טוב, במקרים כאלו, להיזכר בראש הישיבה שראיתי לפני כמה שנים עומד ליד הכיור ושוטף בעצמו כלים על בסיס קבוע. כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי בנונשלנט: "אני לא אוהב שאף אחד או אחת ינקו את הלכלוך שלי. גם אם קוראים להם 'מנקה' והם מקבלים על זה תשלום".

איזה מלך.