לפני שאתה מנהל – קודם תהיה בן אדם

כשהייתי מחנך בתיכון, הגענו בטיול השנתי לאחת מהאכסניות באזור בית שאן. סיכמנו מראש עם מנהל חדר האוכל שנגיע באזור שמונה בערב.

עקב בלתמי"ם ועיכובים, בסופו של דבר יצא שרק לקראת תשע וחצי האוטובוסים של הישיבה התיכונית הגיעו למתחם האכסנייה, כך שרק לקראת רבע לעשר התלמידים התחילו לאכול. כמובן, רכז הטיול עדכן את מנהל חדר האוכל מראש אודות האיחור. האחרון מצידו הבטיח לו שהכול בסדר, ושהוא יעשה הכול כדי שהישיבה תהיה מרוצה.

תוך כדי נסיעה התלבטנו בין הרמי"ם, מה לעשות עם תפילת ערבית: מצד אחד, ברור שרצינו שהתלמידים יתפללו לפני האוכל. ידענו שאחרי שהם יהיו שבעים, הם כבר ירצו ללכת לחדרים שלהם, ולך תתחיל לתפוס אותם עכשיו לתפילת ערבית. ומצד שני, אחד מהרמי"ם אמר שבטוח שמנהל חדר האוכל משאיר את הצוות שלו במיוחד בגלל האיחור שלנו, וזה לא הוגן. אם יש בצוות איזו עובדת שהיא אמא, ורוצה כבר להיות בבית עם הילדים שלה, מה היא אשמה בזה שאיחרנו?

ויותר מכך: מה היא אשמה בזה שמנהל חדר האוכל רוצה להוציא אותנו, לקוחות ותיקים וחשובים שלו, מרוצים? האם באמת הכול צריך ליפול עליה?

אז לאחר התייעצות בין הרמי"ם, החלטנו בסופו של דבר לדחות את תפילת ערבית, כדי שהעיכוב לא יהיה גדול יותר. לא רק זה: החלטנו גם להגיד לתלמידים שהחלטנו לדחות את התפילה לאחר הארוחה, כדי לא לגרום לעוגמת נפש לצוות, שייתכן שגם ככה נגרם לו צער גדול מהאיחור. העובדים ודאי שפוכים ומפורקים מכל היום.

איך שהתלמידים נכנסו לחדר האוכל, רכז הטיולים החל לזרז אותם, ולאחר שיחה עם מנהל חדר האוכל, הוא החליט להגיש את כל האוכל בפעם אחת, ולוותר על השיחה שהיתה אמורה להיערך תוך כדי הארוחה. הכול כדי לקצר את הארוחה ולא למרוח אותה, כדי להתחשב בזמנם של צוות המטבח.

זו הייתה הפעם הראשונה שהתלמידים בישיבה הצליחו לסיים ארוחה בשלושים וחמש דקות...

בסוף הארוחה ניגשה לרכז הטיולים אחת מעובדות המטבח, עם המדים והכובע, ואמרה לו: "רציתי להגיד לך תודה רבה שהיית רגיש כל כך והתחשבת בנו. רק שתדע שאני אם יחידנית, ויש לי ילד שאני כל כך משתוקקת לראות אותו לפחות בסוף היום, כי אני עובדת כל כך קשה וכל כך הרבה שעות.

"בכל בוקר אני מכינה לו את האוכל שיכניס למיקרו, וככה הוא בעצם מגדל את עצמו, אבל הלב שלי מתפוצץ...

"היום בניתי על זה שאראה אותו, ובסוף הגיע האיחור הזה של הישיבה שלך, והרגשתי שבא לי פשוט למות... ועכשיו, בגלל ההחלטה שלך התקשרתי אליו, והבנתי שהוא עדיין ער... אז תודה רבה על זה".

הייתי ליד רכז הטיולים, שממש התרגש מהמילים שלה, ולא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שאבא שלי שיחי' סיפר לי על החפץ חיים, שאחד מהגבירים של העיירה הזמין אותו להתארח אצלו בשבת, והחפץ חיים התנה את הביקור בכך שהארוחה תהיה קצרה מאוד, וכל דברי התורה שיאמרו בה – ייאמרו לאחר הארוחה, כדי שהעוזרת תוכל להשתחרר לבית שלה, ולהתחיל ולאכול את ארוחת ליל שבת שלה בעצמה ביחד עם המשפחה שלה.

*

בכל בית ספר, ישיבה ואולפנה ישנו אב בית, שלפעמים יכול להיות בגיל של הסבא של מנהל או מנהלת בית הספר או הישיבה או האולפנה. אותו אב בית צריך לדאוג לכיסאות ולסדר את הכול, כי יש לנו עכשיו ביקור של המפקח. ולא תמיד זוכרים שאב הבית הזה כבר מבוגר בשביל לסחוב לבד את הכיסאות.

כמה טוב במקרים כאלו להיזכר בראש הישיבה שראיתי לפני כמה שנים, עומד ליד הכיור ושוטף בעצמו כלים על בסיס קבוע. כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי בנונשלנט: "אני לא אוהב שאף אחד או אחת ינקו את הלכלוך שלי. גם אם קוראים להן 'מנקה' והם מקבלות על זה תשלום".

איזה מלך.