מורה, איך אתה יכול לכתוב תעודה מבלי שהיד תרעד לך?

היום חילקתי תעודות, ונזכרתי איך שלפני כמה שנים, כשחינכתי בבית ספר מוכר מאוד בירושלים, ניגש אליי תלמיד בסוף השיעור, ואמר לי כזה בצחוק: "בחייאת המחנך, בבקשה תרחם עלי בתעודה. בפעם שעברה הייתה לנו חתיכת שבת שחורה בגלל שכתבת לי 'כדאי לך להשתדל יותר'".

"מה זאת אומרת?", שאלתי.

"זאת אומרת שאבא שלי כבר הבטיח לקנות לי משחק אקסבוקס, בתנאי, כמובן, שאביא תעודה טובה, ואז הוא קרא את ההערה הזו שלך ואמר לי: "אתה רואה, אפילו המחנך שלך כותב שאתה מסוגל ליותר! למה אתה לא משקיע? זה העתיד שלך! מילא היית טיפש, אבל אתה חכם. ברגע שתשקיע ותראה שנתת את כולך – אני אקנה לך".

"והתחילה לנו בבית מלחמת עולם וצעקות, כי אני אמרתי לו שאני באמת לא מסוגל ליותר, וכל השבת לא דיברנו, ובקושי יצאתי מהחדר שלי מרוב עצבים. אז בבקשה, עכשיו תרחם עליי ותיתן לי הערות טובות".

נזכרתי דווקא עכשיו בהערה זו של התלמיד שלי, כי ביקשו מאיתנו לסיים את התעודות עד ליום חמישי. ומאז, כשאני כותב הערה או ציון, אני לא חושב רק על התלמיד – אלא גם על אמא ואבא שלו, ועל האחים הקטנים שלו, ועל כל המשפחה שהולכת להיות מושפעת מהתעודה הזו.

נהוג שסופרי סת"ם הולכים בכל פעם למקווה לפני שהם כותבים את האותיות של ספר התורה.

ואני שואל את עצמי: איך אפשר לכתוב תעודה מבלי שהיד תרעד לך?

הרי אם תהיה טעות בספר תורה, אז הוא ייפסל וזה דבר נורא, אבל בכל זאת לא פגענו והרסנו והחרבנו אף נשמה. אבל אם פקששת בציון, או לא כתבת את הערה שלך במידת הרחמים, אתה יכול ממש להחריב את הדימוי העצמי של הילד הזה, ועל הדרך להרוס לכל המשפחה שלו את השבת.

אבל מעבר לכך, בשביל מה בכלל מורים ומחנכים נכנסים לחינוך, אם לא בשביל היכולת להעצים את התלמידים שלהם ולתת להם כנפיים?

ושמעתי פעם מחנך עם ותק של ארבעים שנה ויותר, שאמר לי שבכל פעם שהוא מחלק תעודות, הוא יודע שלבבות התלמידים שלו פתוחים, וכל מילה נחשבת ונזכרת ונחקקת בסלע. ומי אמר לו שהתלמיד שיושב מולו הוא לא מאותם ילדים או נערים שהעבירו חיים שלמים, מבלי שמישהו אחד בכל העולם הזה הסתכל להם בלבן של העיניים ואמר להם "אני באמת מאמין בכם ואני מבקש מכם שגם אתם תאמינו בעצמם!"?

אז הוא סיפר לי שהוא נהג לשייף את חיצי המחמאות שלו, ואז כשהוא ישב עם התלמידים שלו, הוא ירה בכל פעם את החיצים האלו: "אני חושב שאתה מדהים!", ו"יש לך כל הכוחות שבעולם". הוא בכלל לא חשש שהם יתחילו לעוף על עצמם או להיות שחצנים, כי הוא הכיר אותם, וידע שכל כך הרבה מהם לא ממש אוהבים את הדימוי שלהם, וכל הזמן מחפשים את אישור החברה, וחייבים לקבל ציונים גבוהים, אחרת הם יכולים להתפרק לו מול העיניים.

ובכל פעם שיוצא לו לפגוש תלמידים שלו מלפני שנים, כך הוא סיפר לי, הם לא שוכחים להגיד לו עד כמה הם זוכרים לו את עניין חלוקת המחמאות והתעודה לטובה.

אז מחנכים ומורים יקרים, אם אתם כבר מחלקים תעודות – תתחילו להרים לתלמידים שלכם, כמובן באמינות ובדיוק, ותנו להם את התחושה שכל העולם מחכה לשליחות הייחודית שלהם, ושהם לגמרי לא שקופים. להיפך.

רק הם יוכלו למלא את החתיכה החסרה בפאזל של החיים.