"סבא לא אכל קטניות, לא שרויה ולא מאכלים שנראו כחמץ": בתו ונכדתו של הבבא סאלי בזיכרונות מרגשים

"לעולם לא אשכח את טעמן של המצות שאפה אבא שלי, הבבא סאלי זצוק"ל, בערב פסח, י"ד ניסן", אומרת הרבנית אביגיל בוסו, בתו של הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל.

כשהרבנית מדברת על כך, הגעגוע וההתרגשות ניכרים בקולה. "אבא אפה את המצות בחצות היום ממש, והן נטחנו ונאפו באותו יום. אחר כך היה נכנס ליל הסדר, ובדרך כלל היו אורחים רבים סביב השולחן שלנו – בני משפחה ותלמידים. אבא הנהיג את הסדר ביד רמה – באריכות ובטוב טעם".

גם יהודית שושן, בתה של הרבנית בוסו ונכדתו של הבבא סאלי, נוצרת בליבה זיכרונות מבית הסבא הקדוש, אשר כשמו "הבבא סאלי" – היה הסבא של כל ישראל.

"באופן אישי זכיתי להיות במחיצתו כמה וכמה פעמים", משתפת יהודית, "כי כילדה התגוררתי עם משפחתי בצרפת, והבבא סאלי היה מתארח אצלנו לפעמים בנופש. בסך הכל הוא הגיע אלינו שלוש פעמים – פעם אחת לחודש, פעם נוספת לחודשיים, ועוד פעם לשישה חודשים. בכל פעם נהנינו מאוד משהותו, ועשינו הכל כדי לכבד אותו ולהנעים את האווירה".

סידנא הבבא סאלי זי''ע

נכדה של סבא

יהודית לוקחת אותנו למעלה מ-40 שנים לאחור, אל התקופה בה התארח הבבא סאלי בבית הוריה."אני זוכרת בעיקר שאנשים הגיעו להתברך והיו יוצאים משם עם סיפורים מדהימים, כולל כאלו ששתו את הערק או המים שהתברכו על ידו ונושעו. יותר מכל אני זוכרת את הזכות העצומה שהרגשנו בכך שזכינו להיות במחיצתו במשך תקופה כה ארוכה. הרגשנו שהבית שלנו מבורך".

זיכרון מיוחד שיש ליהודית מאותם ימים נוגע למופת שאירע בעת ברכת הלבנה. "זה היה אחרי תפילת ערבית – אבא שלי ואחיי ירדויחד עם סבא, הבבא סאלי, אל הרחוב, והם חיפשו את הירח ללא הצלחה, כי השמיים היו מעוננים. סבא לקח את מקל ההליכה שלו, ועשה תנועה – כאילו הוא מנגב את השמיים. כך הוא 'הוציא את הלבנה', פשוטו כמשמעו. היינו עדים לכך ממש במו עינינו.

"גם באופן אישי זכיתי לקבל ברכות גדולות מאוד. סבא בירך אותי בהרבה תחומים, והכל ברוך השם התקיים. אחד המשפטים שהוא נהג לומר לי שוב ושוב הוא: 'בסוף יהיה טוב'. וזה מלווה אותי כל החיים. כי כמו כולם, גם אני עברתי ניסיונות כאלו ואחרים, ותמיד בסופו של דבר ראיתי שהם הובילו אותי למקום טוב יותר. הרגשתי שהברכה נמצאת לא רק במתנות הגדולות שקיבלתי, אלא גם באופן בו חוויתי את הניסיונות".

יותר מכל, זוכרת יהודית את הימים שבהם הגיעה היא בעצמה כאורחת אל ביתו של הבבא סאלי. היה זה בתקופה בה התגוררה כבר בארץ יחד עם בעלה וילדיה, והבבא סאלי הזמין אותם להתארח בביתו במשך תקופת החופש הגדול.

"היה זה בשנה בה הוא נפטר", היא משחזרת. "הייתי בת 36, נשואה עם כמה ילדים, והתארחתי אצל סבא שלי .זה יכול להישמע פשוט, אבל זה לגמרי לא היה ככה. כי כל רגע במחיצת סבא הענק והצדיק לימד אותי המון, והקנה לי מסרים שמלווים אותי כל החיים.

"אחד הדברים שריגשו אותי במיוחד היה לראות את ההמונים שהגיעו כדי להתברך מפיו. סבא קיבל קהל מדי יום, החל מהשעה עשר בבוקר, אך אנשים היו באים אליו כבר בשעה חמש ושש לפנות בוקר. הגיעו לביתו אוטובוסים מלאים באנשים מכל רחבי הארץ, חלקם גם מחו"ל – לאו דווקא מארצות המזרח, אלא מכל המגזרים והעדות. כולם המתינו בתור מחוץ לביתו.

"אני נהגתי להיכנס לחדרו בערך בשעה שמונה. הוא היה שואל אותי 'מה שלומך?', ולאחר מכן מברך אותי. הייתי נשארת בחדרו עוד קצת, וזוכה לראות את הנהגותיו. כאשר היה מבחין בבואם של ההמונים, ביקש מכולנו: 'תביאו להם עוגות ושתייה, תדאגו שיישבו במקום מוצל, שלא יהיה להם חם'. כך הוא חזר וביקש מדי חמש דקות. ניכר היה שאיכפת לו מכל אחד ואחד – שיהיה לו טוב, שלא יסבול. לעתים היו אנשים שהוא הכיר אישית, ואז הוא היה מבקש מהם להישאר אחרי קבלת הקהל, פותח להם שולחן ומארח אותם. בשעה שתים עשרה הסתיימה קבלת הקהל, ואז סבא הסתגר בחדר הלימוד שלו, ולרוב לא ראינו אותו כלל עד למחרת בבוקר".

איך נראה סדר היום שלו?

"קודם כל אציין, שסבא מעולם לא ישן כפי שאנו רגילים. לא היה אצלו מושג 'ללכת לישון' במיטה עם סדין, כרית ושמיכה. הוא היה יושב עם רגליים מקופלות, כמו בתמונות, ושמיכה דקה מונחת עליו, וכשרצה לישון – היה מתכסה בשמיכה ולא מיישר את הרגליים.

"בזמן השינה, שנמשכה בדרך כלל כשלוש שעות, אחת לחצי שעה היו שומעים אותו שואל 'הגיע זמן תפילה?'. כך נראתה השינה שלו. כשהגיע זמן תפילת שחרית הוא מיד היה קם, מתארגן, טובל בתוך המקווה שהיה בביתו ויוצא לבית הכנסת שהיה גם כן בתוך ביתו הפרטי. כפי שציינתי, הוא היה מקבל קהל ולומד כל היום. כשהגיע זמן הארוחה, היינו מביאים לו מגש מלא באוכל לחדר. סבא היה מברך את כל הברכות, טועם מעט, וזהו. הוא כמעט לא אכל. במשך רוב היום, הוא היה שותה רק תה עם סוכר".

שאלת אותו פעם למה הוא לא אוכל?

"לא שאלתי, אבל הדברים די ברורים לי. כנראה שצדיקים לא באמת צריכים אוכל גשמי כדי שיחזק אותם".

ציון הבבא סאלי בנתיבות (צילום: David Cohen/Flash90)

"המים התמלאו - ולא אזלו"

היית עדה לסיפורי ניסים ומופתים בזכות הבבא סאלי?

"בוודאי, היו המון סיפורים כאלו שנתקלתי בהם אישית. כך, למשל, באחד הימים הגיע אלינו רב חשוב וסיפר שיש לו חברים באנגליה שבתם נפלה וסובלת מחבלת ראש קשה. לדבריו, הרופאים לא נותנים הרבה סיכויים לרפואה. סבא שמע את הדברים וביקש להעביר להם את המסר: 'אל תדאגו, הכל יסתדר'. ובאמת, בתוך כמה ימים המצב התהפך לגמרי, והילדה התעוררה וחזרה לתפקד. ההורים הנרגשים סיפרו שבדיוק בזמן בו סבא נתן את הברכה, הילדה פקחה לראשונה את העיניים.

"הייתי עדה באופן אישי לכך שסבא ביקש מאמא שלי להביא לו פעם בקבוק ערק, והיא השיבה לו שנגמר. סבא לקח את המגבת, כיסה את הבקבוק הריק, ובמשך כל אותו ערב מזג ומזג לכל מי שהיה בבית, והערק בבקבוק ה'ריק' לא נגמר".

הדבר המרגש הוא שעד היום, שנים רבות אחרי פטירתו, ממשיכים להגיע לבני המשפחה סיפורים אודות ניסים ומופתים שחולל. "לפני כמה שנים", אומרת יהודית, "סיפרה לי משפחה מפנמה על כך שגילו אצל בתם גידול בראש - במקום שאי אפשר לנתח. הרופאים טענו שעדיףלא לנתח כדי שלא לפגוע, אך הם התייעצו עם הרב שלהם, שהורה לגשת בכל זאת לניתוח.

"הילדה עברה את הניתוח ואושפזה בבית החולים, ומכיוון שההורים היו מקורבים מאוד לבבא סאלי הם הניחו את תמונתו מתחת לכרית שלה. למחרת הגיעו ההורים לחדרה של הבת, וראו את התמונה על המיטה. הסתבר שכנראה היא נפלה על הרצפה, ומישהו הרים אותה.

"הם רצו להחזיר את התמונה מתחת לכרית, אך באותו רגע נכנסה לחדר המנקה הגויה ושאלה: 'מי זה בתמונה? סבא שלה? הוא היה פה כל הלילה'. ההורים נדהמו. הם לא סיפרו לה שהוא כלל לא בחיים, אלא רק שאלו: 'ומה הוא עשה?'. המנקה השיבה: 'הוא ישב לידה, ושם את היד על הראש שלה'. מיותר לציין שהילדה יצאה מהניתוח בריאה ושלמה, ברוך השם. מדהים איך שעם גודל קדושתו הוא ממשיך להשפיע עלינו כל כך הרבה שנים אחרי שעזב את העולם".

ליהודית גם חשוב לציין: "אין ספק שסבא עשה הרבה ניסים ומופתים, אבל ברור שהיכולת הזו לא הגיעה אליו במקרה, אלא כתוצאה מהתנהגות מסוימת. זה מעיד על הגדולה הרוחנית העצומה שהייתה לו".

"כילדה, מעולם בימות החול לא פגשתי את אבא שלי", מצטרפת הרבנית בוסו לדברים, "כי אבא היה סגור בחדרו במשך כל היום, כשהוא לומד תורה או מתפלל בבית הכנסת. לבית הכנסת, שהיה חלק מהבית, היה חלון שפנה אלינו, ודרכו יכולנו לשמוע את אבא מתפלל ולומד. מדי פעם הוא יצא לדיונים בבית הדין, כי הוא היה דיין, אבל לא פגשנו אותו סתם כך לשיחה. רק בשבת הוא היה בא לאכול איתנו".

"זוהי הדרך שמגיעים לגדולה", משלימה אותה בתה, "תחשבו על זה – אדם שכל חייו רק סגור ושמור בתוך עבודת השם שלו, עם שמירת עיניים מקסימלית, ומחשבה אך ורק על עבודת השם. כך מגיעים לגדולה והופכים לשליחים של הקב"ה".

מקום ציונו הקדוש (Sharon Eilon/Flash90)

"סבא לא אכל קטניות ולא שרויה"

ספרו לנו על הנהגותיו של הבבא סאלי בחג הפסח.

הרבנית בוסו מפרטת: "אבא הקפיד מאוד שלא לאכול גם דבר שמזכיר במראהו החיצוני חמץ. אם היו למשל עוגות, לחמניות או עוגיות שעשויות מקמח מצה, ואפילו מקמח תפוחי אדמה – הוא היה מקפיד שלא לטעום מהן, ואפילו לא לראות אותן.

"בערב פסח, י"ד בניסן בצהריים, הוא היה אופה את המצות במו ידיו, יחד עם ה'חבורה' שלו – הם היו מביאים 'מים שלנו', ודואגים לאפות אותן באופן המהודר ביותר, עם כל ההחמרות וההקפדות, ולהגיש בלילה לסעודת ליל הסדר – פריך וטעים מהתנור".

איך הוא חגג את המימונה?

"אולי זה יפתיע", משיבה הרבנית, "אך סבא לא אפשר חמץ על השולחן גם במימונה. על מופלטות בכלל לא היה מה לדבר".

יהודית נזכרת: "בליל המימונה היה הבית מקושט בצורה יפהפייה, עם הרבה פרחים יוקרתיים על הרצפה, קירות מכוסים בבדי בד יוקרתיים. על השולחן היו המוני מאכלים מתוקים, כמו ריבות, פירות ומגדנות – כולם כשרים לפסח למהדרין, אפילו לא שרויה".

הרבנית בוסו מספרת על המימונה: "עוד במרוקו היה נהוג אצלנו שהילדים עוברים מבית לבית, ושרים שיר עם מילים שמדברות על כך ש'הקב"ה ישלח את המשיח'. זה עורר אצל כולנו את הציפייה לגאולה. בכלל, הזמן הזה של ההתחדשות והאביב היה תמיד כל כך מיוחד בביתנו, ואבא זצוק"ל תרם מאוד לאווירה, עוד מאז שלב הניקיונות, כשהקפיד על ביעור חמץ מוחלט.

"בחג הפסח עצמו הוא אכל בעיקר את המצות, וגם הסביר לכולנו למה הוא כל כך נמנע מקטניות, משרויה וממאכלים שמזכירים בצורתם חמץ, גם אם הם כשרים למהדרין על פי ההלכה. סבא הסביר לנו שהוא חושש שאם נאכל מאכלים שמזכירים חמץ, נרגיש פחות את יציאת מצרים, והרי זוהי המטרה בליל הסדר. בנוסף, סבא דיבר על כך שזו לא רק מצת מצווה, שיש בתוכה כל כך הרבה תפילות וכוונות, אלא היא גם הלחם הכי בריא שיש, וזה לא סתם שהיא נקראת בארמית 'נהמא דאסותא', שמשמעותה היא 'לחם רפואה'".

"בחג הפסח עצמו הוא אכל בעיקר את המצות"

הרבנית בוסו מספרת בגעגועים על כך שהתחושה סביב השולחן הייתה מרוממת מאוד, כאשר אביה דקדק מאוד בכמויות, במנהגים ובהלכות, בעיקר כאלו המגיעים ממרוקו, והתעמק בהגדה ובכוונות הנסתרות שטמונות בה, בשילוב פירושים על פי תורת הנסתר והקבלה. "הסדר נמשך שעה ארוכה", היא מציינת. "ובסיומו היה מלא בשמחה, שירה ותשבחות להשם שגאל אותנו, עם המון מסרים חשובים שכולנו לוקחים איתנו עד היום, ומשתדלים להעביר אותם מדור לדור".