מה הלכלוך במסדרונות בית הספר יכול ללמד על התלמידים?

"תאוריית החלונות השבורים" היא תאוריה בקרימינולוגיה הטוענת כי סימנים גלויים של הזנחה ואי-סדר במרחב הציבורי מעודדים פשיעה חמורה יותר. אם לא שמעתם עליה, אז זה מה שאתם צריכים לדעת עליה בקצרה: החלון שנשבר בבניין ולא מתוקן, משדר מסר שלחברה לא אכפת. כתוצאה מכך, כל מיני גורמים שליליים מבינים ש"אין דין ואין דיין". החלונות השבורים יוצרים מסר שמעודד ונדליסטים וגורם לשבירת חלונות נוספים.

למה אני כותב את זה? כי קיבלתי לאחרונה שיחות מהורים בעקבות הטור שלי. הם ביקשו לדעת האם תיכון שהמסדרון שלו לא תמיד נקי, שלא לומר מלוכלך, משליך באיזושהי צורה על האקלים החברתי, או שמדובר במשהו חסר חשיבות.

"ובכן", עניתי להם, "ודאי שמוסד לימודים צריך לדאוג לניקיון התמידי שלו, מאחר שזה לגמרי, אבל לגמרי,  משליך על האקלים החברתי, ועל ה-DNA ההתנהגותי של התלמידים".

ואז קיבלתי שיחת טלפון ממנהלת תיכון ידועה בצפון, ששאלה אותי: "תכל'ס, מה ניתן לעשות? איך גורמים לבנות להירתם לטובת העניין? הן לא בדיוק שם".

נזכרתי ברעיון הנפלא שקיבלתי ממחנך בשם אביחי לוי: "שלום, אבינועם. נתקלתי בכיתה שלי בתופעה שהטריפה אותנו לגמרי: לתלמידים שלי לא היה אכפת מהניקיון של הכיתה. הם היו מסוגלים לראות כל מיני לכלוכים בכיתה, ולהתעלם. לדלג מעל לטישואים ולשקיות כאילו שהם אוויר. זה נראה לי מהצד שהם פשוט לא ראו את הלכלוכים האלו, בגלל שלמחרת הם גם ככה נעלמים כבדרך קסם, אז בשביל מה בכלל לטרוח?

"היה להם ניתוק מושלם מהידיעה שיש מישהו, בשר ודם, צלם אלוקים, מנקה שיכול להיות גם סבא שלהם, או מנקה שיכולה להיות סבתא שלהם, שאוספים את הלכלוכים שלהם. הם לא חשבו על כך שהגב יכול לכאוב לאותם מבוגרים בגלל תלמיד שהשליך טישו לרצפה. רציתי להאמין שהאדישות הזו שלהם לא נובעת מרוע, אלא סתם מתוך חוסר ידיעה. אז החלטתי לעשות מעשה: החלטתי להקדיש שני שיעורים לטובת העניין, כאשר השיעור הראשון יפגיש את המנקה עם התלמידים, ובשני נדבר על מסקנות בעקבות השיעור הראשון.

"דיברתי עם אב הבית שלנו, שהוא גם בקשר עם המנקה, וסיכמנו שהמנקה יגיע וידבר איתם. בשעה היעודה התלמידים לא הבינו מי זה האדם הזר הזה שנקלע לכיתה שלנו. הסברתי להם שזה המנקה.

"למען האמת, גם אני הופתעתי מהחזות שלו. הוא הגיע ב"מדי א'', עם חולצה מכובדת, ונראה באותו רגע כמו בנקאי או עורך דין. רחוק כל כך מהדימוי שיש למנקה. התלמידים שמעו בן כמה הוא - 73. יכול להיות סבא שלהם.  הוא סיפר לנו שהוא עבד בתור נהג הסעות מעל 40 שנה, הסיע בעיקר חיילים, והשתתף ברוב מלחמות ישראל.

"לאחר שיצא לפנסיה, הוא חיפש הכנסה נוספת, ולא מצא שום דבר בתחום שלו. אז הגיעה ההצעה לעבודת ניקיון, והוא החליט "ללכת על זה".

"לאחר מכן הוא שיתף שהיה חובש קרבי בצבא, וכן שירת שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד. התלמידים שלי הוקסמו מהידע הרב שלו.  הוא הוסיף וסיפר שהוא "עבר בצבא משהו" - הבנו שהוא סוג של הלום קרב. התלמידים התחילו לחקור אותו על המלחמות שהשתתף בהן, הוא סיפר להם איך כשהיה בלבנון היחידה שלו נכנסה לבתים של כל מיני בכירים בצבא הלבנוני וכולם הקפידו לא לגעת ולהרוס שום דבר.

"כששאלתי אותו אם יש לו איזה בקשה לבקש מהתלמידים שלי, חייך במבוכה ואמר: 'הם ילדים מתוקים. רק הייתי שמח אם הייתם מקפידים יותר לזרוק את הלכלוך לפח, ולא לרצפה. יש לי בעיות בגב, וזה החלק שהכי קשה לי'.

"התלמידים שלי היו בהלם. פעם ראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים וסיפור וגוף, ועוד סיפור חיים מרשים כול כך.

"בשעה השנייה של השיעור החלטנו שאנחנו ממנים תורני ניקיון, שאחראים בכל יום להשאיר את הכיתה במצב הכי טוב שאנחנו יכולים, בשביל לחסוך כמה שיותר מאמץ וכאב למנקה".

אני ממליץ לכל מחנך ומנהל שיקראו את המכתב של אביחי, לאמץ את המפגש הזה, ולתת לתלמידים להבין שדברים לא נופלים משמיים - מאחורי כל טישו ושקית שמוכנסים לאשפה מסתתרת נשמה עם סיפור חיים.