כל התכנים של אבינועם הרש

מאז, בכל פעם שאני רואה תלמיד שלי שמגיע לבית הספר בג'יפ עצבני – אני עדיין מסתכל ובוחן מה הוא בדיוק אוכל בארוחת עשר, כי לך תדע

"אתה יודע כמה זמן עבר מאז? יותר מעשרים שנה. ועדיין... בדיוק בגלל זה החלטתי ללכת ולהיות מחנך. כי הבטחתי לעצמי שאת הגיהינום שאני עברתי, אני לא אתן לאף תלמיד לעבור"

הורים יקרים, לשלוח את הילד שלכם לעוד אירוע חברתי עם כרטיס נטען ואפס התחשבות באלו שאין להם – זה לגמרי לא סבבה

נו, אז למה היא דיברה ככה? למה היא אמרה את ההוצאת שם רע הזו? לא יודעת. כי היא נפלה. כמו כולנו. גם אני נופלת. גם אתה. גם הקוראים שלך. הרבה פעמים אין לכם פשוט מושג למה הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים, והמציאות עמוקה יותר מהמבט השטחי שהתרגלתם אליו

החופש התחיל, וזה הזמן לעשות קצת סדר עם כמה נקודות שיעזרו לכם שאולי, אולי השנה לא תרגישו לשם שינוי שהחופש פשוט נזל לכם מהידיים

"אתם חושבים שאתם מכירים אותי? אבל אין לכם מושג שאני גם צַפָּר מקצועי, מנגן עשר שנים בפסנתר, צייר, אסטרונום ודובר עוד שלוש שפות ברמת שפת אם: אנגלית, רוסית וצרפתית"

מחנכים, תכף מתחיל החופש הגדול. אין כבר ספרים, והמבחנים מאחורינו. זה הזמן לדבר לחזור למטרה הראשונה שלשמה נתכנסנו כאן: לגדל בני אדם. נקודה

מה בדיוק חושבים ההורים שמתוסכלים מכך שהילדים שלהם לא מסוגלים לצרף שתי מילים ביחד לשאלות שלהם, אם הם לא מסוגלים, כהורים, לצרף שני רגעים ביחד כדי לשמוע אותם ולהיות שם בשבילם?

הסתכלתי עליו, וראיתי שכמו נוספו לו עשרים סנטימטר לגובה שלו. הוא עזב הכול. הצבע חזר לו ללחיים והוא אמר לי בעיניים נוצצות עם חיוך מלא גאווה: "מה אמרת? מי? הבן שלי?"

הצגת סוף שנה אמורה להיות המשך ישיר לקו החינוכי של בית הספר, כלומר ההצגה היא בעצם האמצעי שדרכו אנחנו רוצים להעביר את המסרים החינוכיים שלנו. האם זה קורה?

רגע לפני שאנחנו מנסים להטיף לילדים שלנו על כבוד הזולת, כדאי רגע לעצור ולבדוק ברצינות: ומה איתנו?

כל כך רציתי שנעם הי"ד ייכנס אלינו לכיתה עם מדי הימ"מ וסיכת לוחם מערכת הביטחון, ויגיד להם בקולו ובדרך הפשוטה שלו, שלפעמים אין דבר נוצץ וראוי יותר מלעשות את ה"עבודה השחורה"

עד שפרצה המלחמה, ופתאום התברר לנו שהחמצוצים הללו, יש בהם משהו מיוחד ושונה... מסתבר שהם ספוגים באותו חומר מיוחד שיש ליהודים בכל הדורות. מן גֶן מיוחד כזה, שמתפוצץ בתנאים מיוחדים

זה היה רק עניין של זמן עד שהאמא הראשונה תצייץ בקבוצת ההורים: "תגידו, גם אתם שמעתם שאין למידה במתמטיקה?"

כלומר, לך תדבר עם הילד שלך על חרם ועל כמה שהוא חייב לגלות מעורבות וסולידריות חברתית, רגישות ואכפתיות, כאשר אתה מוצף במיילים שמתרגשים עליך שוב ושוב

"אז כמה זמן יוצא לכם לדבר עם ההורים שלכם? לשבת איתם? לעדכן אותם במה שעבר עליכם? להתעדכן במה שעבר עליהם?". שתיקה ארוכה

ממשלוחי מנות ועד נפצים: השיעורים החשובים שלמדתי מהורים ששולחים משלוחי מנות, והשיעורים שאתם יכולים – וצריכים – ללמד את הילדים שלכם

אין היה מגיב נשיא ארצות הברית, לו היה מוחזק במנהרות החמאס? נדמה לי שהאיש החזק בעולם היה מחזיק הרבה פחות זמן מאשר האיש החזק באמת

כמה הורים באמת מודעים לעניין שלא פחות חשוב מלדאוג שלילדה שלך יהיה משלוח מנות ראוי, זה לדאוג שהיא לא תעליב או תפגע בילדה שאין לה האמצעים לקנות ולהשיג משלוח מנות ראוי?

כמה כוחות נפש ותעצומות אתה צריך בשביל לצאת מעצמך, מזה שרוצה עכשיו שרק יעטפו אותו, יחבקו אותו, יעריצו אותו על זה שהוא שרד כנגד כל הסיכויים – ובמקום זה פשוט להפנות את כל הזרקור לעבר ההורים המודאגים