חלוקת תעודות: זה הזמן להרים לתלמידים שלכם – ולא רק להם

בימים אלו בתי הספר, כמו גם הישיבות והאולפנות, עסוקים באחד מרגעי השיא של התלמידים: קבלת התעודות.

מגיע התלמיד בדחילו ורחימו, ומשתוקק לדעת בציפייה דרוכה מה חושב עליו המחנך שלו, הדמות הבכירה שאמורה לייצג את עולם המבוגרים. ובאותם רגעים שהתלמיד הולך לקרוא את הערת המחנך, הלב שלו נפתח, והזיכרון נהפך לסכין יפנית שחותכת כל דבר וזוכרת כל משפט, וכל מילה ככל הנראה תלך איתו הלאה לעוד שנים רבות. 

בתחילת שנת הלימודים הבטחתי לעצמי שאעבוד בצורה מסודרת, עם טבלה שבה אוכל לעקוב באופן מסודר אחרי רשימת המחמאות שלי. כלומר, כל תלמיד אמור לקבל מחמאה אמיתית. לא בכאילו. לא בערך. משהו שיבהיר לו באופן חד-משמעי שהעולם מחכה לו, והוא ורק הוא יוכל לקיים ולעשות את השליחות שלו בעולם. אלא שעם הזמן והעומס, פתאום אני קולט שלא באמת הצלחתי ללכת לפי הטבלה הזו, ויש תלמידים שבאמת ראויים למחמאות האלו, ועוד לא הספקתי להגיד להם את זה.

אז בכל תעודה יש מקום שנקרא "ממני אליך", ובו בעצם המחנך כותב באופן חופשי מה הוא רוצה להגיד לתלמיד שלו. עם מילים אלו, התלמיד שלו אמור לסיים את המחצית.

בשנה שעברה, ישבתי וכתבתי מילים טובות ומעיפות ואוהבות ומרימות לתלמיד שלי, ובשעת חלוקת התעודות הקראתי לו אותן, ובכלל שכחתי מהעניין.

כעבור כמה שבועות היה בבית הספר יום שיא של לימוד הורים ותלמידים, ובין היתר הגיעו גם הסבים והסבתות. פתאום ניגשת אליי סבתא אחת ואומרת לי: "תשמע, אמרתי לעצמי שאני חייבת לדבר איתך. רציתי להגיד לך שבזמן חלוקת התעודות של הנכד שלי, שכבתי בבית החולים בגלל שנפלתי לא טוב. והייתי ממש מבואסת ובמצב רוח רע... הנכד שלי הגיע לבקר אותי ביחד עם הבת שלי, אמא שלו, בבית החולים, והוא הגיש לי בגאווה את התעודה. קראתי את ההערה שלך, והרגשתי שפתאום אני מקבלת מחדש כוחות. הרופאים לא הבינו למה כל המדדים שלי השתפרו לטובה, מה קרה? אז רק רציתי להגיד לך תודה על זה... זה הגיע לי כמו מים לנפש צמאה".

הסתכלתי עליה וניסיתי להבין על מה היא מדברת, כי באותו רגע לא ממש הבנתי מה היא רוצה... כמה שניסיתי להיזכר בהערה שנתתי לנכד שלה, לתלמיד שלי, פשוט לא הצלחתי להיזכר, עד שפגשתי את התלמיד שלי, ושאלתי אותו, ככה, אם הוא זוכר מה כתבתי לו. הוא ידע לומר לי את המילים, שכל כך נכנסו היישר אל תוך הלב שלו: "תזכור שהחיים מזמנים לך אתגרים, וכל אתגר אמור להפוך אותך ליותר חזק. ואתה כבר עכשיו אחד מהתלמידים החזקים ביותר בכיתה: תחשוב על כל הניסיונות שעברת, ולמרות הכול אתה כאן, שורד, על שתי הרגליים. אתה תותח על!".

האמת היא שבשעת הקריאה בכלל לא חשבתי שהוא ייקח את זה בצורה כזו, ודאי לא שסבתא שלו תושפע מהמילים האלו... בעקבות הסיפור עם הסבתא הבנתי טוב יותר, כמה כוח והשפעה יש לנו, המחנכים, על הנשמות של התלמידים שלנו – ולא רק שלהם.

פעם לא הצלחתי להבין את המחנכים שגם את ה"ממני אליך" משאירים לצ'ט GPT לכתוב בעבורם. הלו, אנשים, גם את החלקה הקטנה הזו אתם נותנים לצ'ט? אתם באמת לא מסוגלים לכתוב אותה בעצמכם?

אבל תכל'ס, בואו... כל מחנך יגיד לכם שלפעמים העומס הוא פסיכי, ואם הצ'ט יודע לעשות לכם את העבודה ולכתוב דברים קשורים ומתאימים, הכול טוב.

העיקר להעצים, לתת כנפיים. לגרום לתלמידים שלנו להאמין, אשכרה להאמין, שיש להם באמת היכולת להרים את השמיים ולעוף על החיים שלהם.

כי אם נודה על האמת, נגלה שהחיים גם ככה הולכים לזמן להם כישלונות שיאתגרו את הדימוי העצמי שלהם, ודווקא בגלל זה, בואו נרים להם.

פסוקים זה נחמד. ציטוטים זה יפה. אבל זה הזמן לדבר איתם בגובה העיניים.

שינשמו וירגישו שהמחנכים שלהם מאמינים בהם! באמת! עם כל הלב! בצורה כזו שהם יסיימו לקרוא את התעודה הם ירגישו שכן, הם יכולים.