דווקא עכשיו, אנחנו צריכים כל כך את "עיגולי השמחה" של דסי רבינוביץ' ז"ל

מי שהיה לאחרונה בהופעה של עמיר בניון, בוודאי הבחין בכך שהוא בחר לפתוח את ההופעה באחד מהשירים האלמותיים ביותר שלו, שגם מלווים את המוזיקה הישראלית בערך 30 שנה: "שמחות קטנות".

השיר, שכתב והלחין מיכה שטרית, הוא בדיוק מהשירים האלו שעטופים בסייעתא דשמייא שגורמת להם להיכנס לך היישר אל תוך הלב ואז אתה בכלל מגלה שנכנס לך בדיוק משהו לעין...

השיר נכתב על נערה בשם דסי (הדסה אסתר) רבינוביץ' מאפרת. הסיפור של דסי זכור לציבור בעיקר במאבקה במערכת הבריאות הציבורית, שנבע מהחלטתו השגויה של הרופא שטיפל בה, שהורה לאנשי מחלקתו שלא לתת לה טיפול תומך במחלקה שאותה ניהל בבית החולים הדסה בלא אישורו, זאת בשל העובדה שרבינוביץ' החליטה להיות מטופלת אצל רופא אחר, בבית החולים רמב"ם. בעקבות הפרסום, הוקמה על ידי משרד הבריאות ועדה שבדקה את התלונה והחליטה להגיש נגד הפרופ' באשמת "רשלנות והתנהגות שאינה הולמת רופא". מכאן הפכה רבינוביץ' לסמל לזכותו של החולה לטיפול הגון, ולקבלת "דעה שנייה" במסגרת ההליך הרפואי. (ויקיפדיה).

*

באחד הימים הגיעו צעירות למיטתה של דסי לשמח אותה אולם לאחר כמה זמן, ביקשה מהם דסי ללכת ולשמח את שאר האנשים במחלקה.

כששאלו אותה לאחר ששימחו כמצוותה את שאר החולים למה זה היה חשוב לה, לא ידעה לענות להן באותו רגע, אולם לאחר מכן החליטה להקליט את ההודעה הקולית במשיבון שלה:

"עיגולי השמחה".

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה.

לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף מקומות שלפעמים כואבים.

ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן. ולנו יש תפקיד, לעזור לו לגדול.

ודאי אתם שואלים "איך?".

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו "בוקר טוב, מה שלומך היום".

והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב.

דסי". (בהשראת המייל של הלה אשר, "אשת הסוד של הבכירים")

*

אז הנה הוכחה שלפעמים לא צריך ללמוד מדעי המוח באוניברסיטת תל אביב בשביל להקדים את זמנך ולדבר בשפת ה-NLP, או את המשפט הידוע "תחשוב טוב יהיה טוב", במשמעות של בוא ותתחיל לזמן לעצמך אפשרויות ותרחישים טובים על ידי כך שהמחשבות האופטימיות שלך יקראו להם.

בדיוק השבת קראתי בעלון של הרב שניאור אשכנזי סיפור שמביא הרב שמואל רסקין אודות רבי דב בער, בנו של בעל התניא והרבי האמצעי שיום אחד קרא אליו את האברך רבי אייזיק עפשטיין ושאל אותו: "מדוע אינך מתעסק בהדרכת חסידים?".

ענה לו רבי אייזיק: "אין לי רגע של מנוחה לעצמי, שאעסוק בזולתי?".

השיב לו: "אייזיק, אייזיק. מדוע אינך לומד ממני? כאשר אני רואה שאני כבר לגמרי אבוד, משתדל אני לפחות לזולתי!".

ולפעמים, החמצן והכנפיים, מגיעים בכלל מהתלמידים שלנו, כמו שקרה לי ביום שני בשבוע האחרון, שהיה נושא שהעציב אותי לכמה דקות והרגשתי פתאום איך שאני מתרוקן ואז ניגש אליי נער אחד, תלמיד כיתה ז' ואמר לי: "שתדע שהדבר תורה שאמרת לנו בבוקר לפני התפילה על אברהם וה'לך לך'...שכל אחד צריך ללכת לפי הקול הפנימי שלו ולא להיסחף כמו דגי טונה בקופסת שימורים אחרי הלחץ החברתי, מאוד עזר לי. היה לי ניסיון כזה בכיתה עם החברים ובזכות הדבר תורה שלך אני מרגיש שבחרתי בהחלטה הנכונה! תודה רבה על זה!".

חייכתי בנימוס אבל בלב שלי חשבתי: איזה מלך! אם רק היית יודע כמה טוב חיים ואנרגיה נתת לי עכשיו...

וחשבתי כמה טוב היו עושים ההורים, שהיו תולים מעל המיטה של הילדים שלהם את "עיגולי השמחה" של דסי, ואיך שרק מלקרוא אותם, היינו יכולים לתקן כאן חברה אנושית וכל כך טובה יותר.

דווקא עכשיו, עם כל הקיטוב והמריבות. פשוט לתת לעיגולי השמחה לגדול. בכיף. בשמחה. מכל הלב.

דסי רבינוביץ', יהי זכרה ברוך.