"מה האפשרות השנייה? שאדע שתלמיד שלי רעב ופשוט לא אעשה עם זה כלום?"

הוזמנתי לשבת סמינריון באחת מהאולפנות. נזכרתי איך שלפני חודש, כאשר הגעתי לישיבה תיכונית אחרת לשבת, ראיתי מחזה חינוכי מרהיב: התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי "שלום עליכם" בזה אחר זה, וראש הישיבה ברך אותם כאילו שהיו בניו – סמך עליהם את ידיו, עצם את עיניו והתחיל: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".

אף אחד לא הכריח את אותם תלמידים לעמוד בתור כל כך הרבה זמן ולחכות שראש הישיבה יברך אותם. אני רגיל שתלמידים עומדים בתור לשניצלים ולעוף, לא למשהו רוחני כזה. ובכל זאת, הם פשוט עמדו שם. מעצמם. וניגשו לראש הישיבה. ואני בדיוק, משהו נכנס לי לעין.

כי יש דברים שאי אפשר לחרטט. ואם התלמידים האלו היו מרגישים שראש הישיבה שלהם לא באמת אוהב אותם ולא אכפת לו מהם, הם לא היו ניגשים אליו. שהרי האקט הזה, של לתת למישהו לברך אותך, הוא משהו אישי. ייחודי. קרוב מאוד .

ובכלל, היום, שכולנו כל כך נזהרים בעקבות כל מיני דברים שקרו, נזהרים ונשמרים, ובכל זאת, האותנטיות של ההתנהגות הזו היתה פשוט מהפנטת.

ואני רק חשבתי, שזה המקום שהייתי רוצה שילדי יתחנכו בו. מקום שבו הילדים לא רק מקווים אלא גם מרגישים שהמחנכים שלהם אוהבים אותם. באמת.

*

שלשום סיפר לי חבר שלי, מחנך בישיבה תיכונית מוכרת וידועה מאוד במרכז, שאחד מהתלמידים שלו סיפר לו שהוא רעב, וביקש אישור להתקשר להורים שלו.

המחנך ידע שבעומס שיש לו הוא לא יכול או אמור לעשות משהו מעבר לנתינת האישור לתלמיד. יש לו בכיתה 38 תלמידים, בלי עין הרע. ובכל זאת, הוא הרגיש שאין סיכוי שבעולם שתלמיד שלו יישאר רעב.

אז הוא שאל את התלמיד מה נסגר? התלמיד התפדח, ואמר לו שבסוף הוא לא הצליח לתפוס את ההורים שלו.

אז חבר שלי עזב את ההפסקה שלו, והלך לכיוון החניה, שם הוציא את הארנק מהמכונית שלו, ונתן לתלמיד שלו כסף כדי שהוא יוכל לקנות.

אלא שהתברר לחבר שלי שהמכולת שממנה רצה התלמיד לקנות את ארוחת הצהריים שלו לא מקבלת אשראי, עקב תקלה זמנית, ולכן הוא נסע במיוחד לכספומט הקרוב, הוציא שם כסף מזומן ונתן לו.

מעבר לאכפתיות שלו, כל ההפסקה הלכה לו, ובנוסף הוא עצמו לא הספיק לקנות לעצמו את האוכל שהוא בנה עליו.

כשאמרתי לו שהמעשה שלו באמת נהדר, והלוואי שהיו עוד מחנכים כמוהו – הוא לא באמת הבין מה אני רוצה ממנו, ואמר לי: "אתה רציני? עשיתי דבר שכל מחנך אחר היה עושה. מה האפשרות השנייה? שאדע שתלמיד שלי רעב ופשוט לא אעשה עם זה כלום? נראה לי כל כך מובן מאליו".

*

"בסופו של דבר", אמר לי לאחרונה מנהל ותיק מאוד, "אני רוצה שהמחנכים שלי ידעו לגעת בלב של התלמידים שלי ויסתכלו עליהם בגובה העיניים.

"ללמד גמרא זה חשוב מאוד. גם מתמטיקה ואנגלית. אבל אם המחנך לא נהיה עוגן עבור התלמיד. אם התלמיד לא רואה בו בכלל כתובת בבית הספר שהוא יוכל לפנות אליה במגוון נושאים רגשיים, יש כאן בעיה גדולה.

"תחשוב שכל כך הרבה תלמידים ממשפחות מבוססות מגיעים מתוך מחסור באמפתיה או באינטראקציה אמיתית עם ההורים שלהם. ההורים מגיעים לבית מפורקים. עייפים. סחוטים. גמורים. ובכל זאת ממשיכים לבדוק מיילים ולהמשיך את העבודה שלהם גם מהבית ומהשעות הקטנות, כי אין להם ברירה.

"והילדים? מסכנים. באמת. אין להם ולו מישהו אחד בעולם הזה שיקשיב להם. זה שיש להם נייק ואייפון 17 לא אומר שהם לא נשמות אבודות".

*

ולפעמים, כך חשבתי, לפעמים התלמידים לא צריכים לא אבחון ולא ריטלין ולא כלום – רק חיוך, מילה טובה או צ'פחה חזקה ואמיתית, כזו שתשדר להם שמישהו בעולם הזה רואה אותם, מקשיב להם ונמצא שם בשבילם.

גם בשביל לתת להם כסף ולדאוג להם שלא יהיו רעבים.