כל התכנים של פנינה לשם

אנחנו רגילים לחשוב שחופש פירושו כמה שיותר אפשרויות ויכולות. אבל לפעמים האמת הפוכה. גם בחיים שלנו, המבוגרים, פחות הוא לא פעם יותר

תינוק לא "בוכה סתם". בכי הוא מערכת תקשורת מתוחכמת שבונה אצל התינוק למידה עמוקה: האם מגיעים אלי? כמה מהר? האם אני לבד בזה?

בשלב הזה, בגלל שאני עובדת עם נוער בסיכון, משהו בי נדלק. זה הפך להיות מעניין. הרגשתי שיש כאן סיפור שאני יכולה להחכים ממנו, ולא כדאי לי לפספס... רציתי להבין מה קורה שם באמת

לפעמים כל מה שהילד צריך זה רגע אחד שבו מישהו לוקח את הרצון שלו ברצינות גמורה. לא כי הוא חייב, אלא כי הוא רוצה לשמח אותו. כי אכפת לו ומשמעותי לו מה שהוא מרגיש ורוצה

זה היה הרגע הכי חשוב בכל השיחה הזאת. כי בפעם הראשונה, במקום רק להעניש אותה על מה שלא – מישהו עצר ללמד אותה איך כן

לפעמים את זו שתיעזרי, ולפעמים את זו שתתמכי באחרים. תני לקב"ה לנהל את העניינים, קבלי עזרה ושמרי את הכוח שלך. יום יבוא ואת תרעיפי אותו חזרה הלאה למי שיצטרך

הרמתי טלפון לאב, וברגישות ובהבנה אמיתית ביקשתי את רשותו לשלוח לו תמיכה כספית, ארוחות חמות ועזרה בבית, באופן זמני. עד שהאם תתחזק, בעזרת ה', ותחזור הביתה. הוא סירב בתוקף

שימו לב לפרדוקס. דווקא בזמן שדניאל זקוק לתמיכה גדולה יותר, לקשר קרוב יותר ולעזרה, המבוגרים סביבו מתייחסים אליו בקרירות ובנוקשות רבה יותר

יש רגע אחד בעבודה שלי שתמיד דורש ממני נשימה עמוקה. בתמונה: ילדה עדינה. פנים רכות. עיניים מחייכות, כמעט שקופות מתמימות. ילדה שעדיין לא פגשה עולם אחר. ומולי בראיון יושבת נערה אחרת. אותה אחת, אבל כל כך אחרת

לפעמים דווקא מי שעבר נפילות, שאלות ומאבקים – יוצא חזק יותר. הוא, בניגוד לרוב, לא פועל מתוך הרגל, לא מתוך מסגרת אוטומטית, אלא מתוך בחירה

מסופר על אדם אחד שלא זכה לילדים. הוא עבר מסגולה לסגולה, מברכה לברכה. כשהגיע להתברך אצל אחד הגדולים, סירב הרב לברך אותו. במקום זה, הוא נסע איתו למעבה היער, והותיר אותו שם לבדו: "עכשיו תבקש אתה"

אל תפחדו מטעויות. תנו להן מקום של כבוד. טעות היא לא כישלון, היא למידה. זו הדרך היחידה שבה אדם באמת לומד

כמה חשוב שכל אחת מאתנו תהיה מודעת לזכות שיש לה לסרב. לסרב כי לא נוח לך, או לא נעים לך, לסרב כי את לא חושבת שזה מתאים או מותר או בסדר, לסרב סתם כי את פשוט לא רוצה

לכל נערה מתמודדת יש סיפור – אבל בכולן יש משהו משותף: המבט הזה בעיניים, שמספר על כאב, ולפעמים גם על חוסר תקווה. דווקא משם מתחילה הצמיחה

אי אפשר לברוח מכמות הקושי שנגזרה על האדם. אבל – אמר הרב – האדם יכול לבחור מאיפה יגיע אליו הכאב והעול הזה

הילד צריך להרגיש ולדעת ששיקול הדעת היחיד של ההורים והמחנכים זו הטובה שלו

אנחנו אומרים דברים מתוך דאגה, אכפתיות, רצון להגן. אבל הילדים – שומעים שיפוט, אכזבה או דחייה. לא כי אנחנו הורים רעים, אלא כי אנחנו לא תמיד זוכרים שהמילים שלנו עוברות סינון – דרך הלב שלהם

התקרבנות והאשמה, גם כשהם הכי נכונים ומובנים, מרחיקים אותנו מצמיחה. כשאנו מתרכזים בשינוי שמתחיל בנו, ולא באחרים, שם קורים הדברים הגדולים

כשההורים הם תפוז, מתחת לכל השכבות יסתתר תפוז. לא לימון

ניסיתי לאהוב בלי תנאים, ניסיתי להציב גבולות. בשני המקרים זה נכשל