כשהמסר מתפספס: מה הילדים שלנו באמת שומעים?

לפני כמה ימים סיפרתי לבן שלי, בן השלוש, ספר ילדים על ילד שצייר על הקיר. בסיפור, הילד מבין שטעה, כשההורים שלו נאלצים להביא סייד שיצבע הכול מחדש, אחרי שהקשקושים לא יורדים מהקיר. המסר ברור, לא? לא מציירים על הקיר.

למחרת, אני נכנסת הביתה ורואה יצירת מופת חדשה על הקיר – שמש, עץ, קו אחד ארוך שנראה כמו רכבת מתנגשת בג'ירפה. אני בולעת את הרוק, ושואלת: "מממ... מה זה?".

והוא עונה לי בנונשלנטיות של פיקאסו צעיר, ובידענות: "אמא, זה בסדר, יש סייד! הוא בא ומסייד הכל. פשוט תזמיני סייד...".

המסר עבר – רק לא בדיוק כמו שהתכוונתי.

זה לא קורה רק בגיל שלוש. כל הורה יודע שלפעמים אתה בטוח ששלחת מסר חינוכי מהדהד, אבל הילד קלט ממנו משהו אחר לגמרי.

את מבהירה לנערה שלך את גודל האיסור במה שהיא עושה. את מתכוונת לתת כוח, בפועל גרמת לה לייאוש – "יאללה, אם זה כבר חמור כל כך, אז מה זה משנה – נלך עד הסוף. ממילא אין לי סיכוי".

את אומרת לבת שלך: "מה קורה איתך? לא אכפת לך בכלל מהלימודים? מה יהיה איתך?". כוונתך אולי אכפתית – את בלחץ, כי את דואגת לעתיד שלה, אבל מה היא שומעת? "אני אכזבה", "לא רואים כמה קשה לי", "אין לי מקום בטוח בבית."

הורה רואה שהבן שלו בוכה, אומר: "נו באמת, על זה אתה בוכה?" – מתוך רצון להרגיע, להפחית כאב. אבל הבן שומע: "הרגשות שלך לא תקפים. עדיף שתשתוק".

הורה מתריע לבן שלו: "אם תעשה את זה, יוציאו אותך מהמסגרת!". הוא מתכוון: "אל תתקרב לשם, זה מסוכן". אבל הבן שומע: "אני ממילא כבר לא רצוי כאן, אז מה אכפת לי?".

זה קורה לנו כל הזמן. אנחנו אומרים דברים מתוך דאגה, אכפתיות, רצון להגן. אבל הילדים – שומעים שיפוט, אכזבה או דחייה. לא כי אנחנו הורים רעים, אלא כי אנחנו לא תמיד זוכרים שהמילים שלנו עוברות סינון – דרך הלב שלהם.

אז מה עושים?

עוצרים וחושבים קודם מה באמת יעביר את המסר שאני מבקש להעביר.

נעזרים בתכנים מקצועיים על תחום ההתמודדות של הילד, ובהכוונה איך ומה נכון לעשות.

מנסים להקשיב למה שהם שמעו, ולא רק למה שאנחנו אמרנו.

שואלים: "מה הבנת ממה שאמרתי?", "איך הרגשת כששמעת את זה?".

ואחרי הכל – זוכרים שהרבה פעמים חיבוק אחד עושה עבודה ששלושה נאומים לא עושים.