"הקראתי לו פרקי שירה. כשסיימתי, הוא השיב את נשמתו לבורא"

את רגעיו האחרונים של בנה אלינוער גיגי לא תשכח לעולם. רענן, רק בן 17, כבר היה חלש מאוד. המחלה הכריעה את גופו, אבל לא את רוחו. אלינוער (57) ישבה ליד מיטתו והקריאה לו פרקי שירה. לא במקרה היא בחרה דווקא בהם: הוא אהב את הטבע, אהב את פלאי הבריאה, והיא הרגישה שאלה המילים שהוא צריך לשמוע לפני פרידתו מן העולם.

"כשהגעתי לפרקים שמתארים את נפלאות הבריאה, הרגשתי שזה בדיוק מה שהוא צריך", היא משחזרת. "כשסיימתי להקריא, הוא השיב את נשמתו לבורא".

שמונה שנים חלפו מאז אותו יום. הבית השוכן בירושלים התמלא בצחוק של נכדים. ארבעה מתוך שמונת ילדיהם של אלינוער ובעלה מוטי כבר נשואים, שמונה נכדים כבר קוראים לה סבתא ונכד נוסף בדרך. מוטי ממשיך בעבודתו, והחיים נמשכים. אבל רענן נמצא שם בכל יום – לא רק בזיכרון, אלא גם בהחלטות שהיא מקבלת, ובדרך שבה בחרה להפוך את הכאב האישי שלה למקום של נתינה לאחרים.

פילאטיס בחדר של רענן: אלינוער ביום קביעת המזוזה (צילום: מהאלבום הפרטי)

כשהשמיים נפלו עלינו

עברו שמונה שנים. את מצליחה לחזור אל הרגע שבו הכול התחיל?

"רענן היה ילד מיוחד. הוא היה הילד האמצעי שלנו, בין ארבעה אחים גדולים לארבע אחיות קטנות. הוא למד בבית הספר החקלאי רגבים, וכשהיה לקראת כיתה י' התחיל להתלונן על כאבי ראש. בהתחלה זה היה נראה כמו כאבי ראש שגרתיים, אבל כשהכאבים נמשכו פנינו לבדיקות. תוצאות בדיקות המעבדה היו חריגות, ורופאת המשפחה הפנתה אותנו בדחיפות לחדר המיון. כעבור כשבועיים התקבלה הבשורה הקשה: רענן אובחן כחולה בסרטן המעי הגס. המחלה לא הייתה על רקע גנטי ולא הייתה אופיינית לגילו הצעיר, וכבר בעת האבחון הייתה בשלב 4".

המשפחה בחרה להמשיך את הטיפול במחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. רענן החל לעבור סדרת טיפולים כימותרפיים, ובהמשך נותח בתל השומר בניתוח מורכב להסרת הגידולים שנמשך 13 שעות. "לאחר חודשים של טיפולים ובדיקות הגיעו סוף סוף חדשות מעודדות. לפני ראש השנה הרופאים אמרו לנו שכבר אין עדות למחלה".

אבל התקווה החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. "רענן סבל שוב מכאבים עזים ומהקאות, אף שכמעט לא הצליח לאכול. בשמחת תורה כולם שמחו ורקדו לאור הבשורה על החלמתו, אבל הוא הרגיש רע מאוד. בדיקות נוספות העלו כי המחלה חזרה במהירות, בתוך כחודש בלבד. מצבו הידרדר, הבטן נחסמה והוא נזקק לזונדה. ניתוח נוסף חשף תמונה קשה יותר: הגידול לחץ על הבטן, והרופאים הבהירו שלא נותרה אפשרות טיפול שתוכל לעצור את התקדמות המחלה. בהמשך הידרדר מצבו עוד יותר, והוא אושפז בהוספיס. למרות שהוא הבין שלא ישוב משם הביתה, הוא השתדל לשמור על רוח טובה, שוחח עם הסובבים אותו ואף התבדח. חבריו מהישיבה הגיעו להיפרד ממנו, שרו לצדו וליוו אותו ברגעיו האחרונים. היה לנו קשה מאוד, וניסינו להסתיר ממנו את הכאב שלנו. בכל פעם שנאלצנו לבכות עשינו זאת הרחק ממנו, כדי לחזור אליו מחויכים ולחזק אותו".

איך ממשיכים אחרי כזה אובדן?

"ברור שזה היה מאוד מורכב. לאחר השבעה הסתיימו הביקורים, הטלפונים התמעטו, ומצאנו את עצמנו ניצבים מול המציאות החדשה. אחרי הפטירה, כל המעטפת שהייתה בזמן המחלה הולכת ומתפוגגת. פתאום אתה יורד מהבמה. אתה צריך להבין שיש עוד משפחה, עוד ילדים, ואתה צריך להמשיך לחיות בשבילם".

לדעת לקבל עזרה

דווקא אז הם הבינו עד כמה חשוב להיעזר באנשים שמבינים את הכאב הזה באמת. "קרן קובי מנדל הייתה עבורנו מתנה גדולה", מציינת אלינוער. "השתתפנו בקבוצות תמיכה להורים שכולים, כל אחד בנפרד, כי הצרכים של אבות ואימהות שונים. גם הילדים קיבלו מעטפת. בשכול אזרחי אין תמיד את מערך התמיכה שקיים במקומות אחרים, והרבה משפחות נשברות. הבנו שאנחנו לא רוצים להישבר לבד, ובאופן מעניין, גם בתוך החשכה היו נקודות של אור. כמה חודשים לפני שזה קרה, נולדה הנכדה הבכורה שלנו, ליבי. היא ליוותה אותנו בתקופת המחלה. אחר כך נולדו לה עוד אחים, וכל נכד שנולד הביא איתו עוד נחמה".

מה המקרה הזה עשה לאמונה שלכם?

"אנשים חושבים שאם התפללת ובסוף הילד נפטר, אז אולי האמונה מתערערת. אצלי קרה בדיוק ההיפך. הבנתי שאנחנו כל כך קטנים, ושהקב"ה לא עובד אצלנו. אנחנו לא יכולים לחשוב שאם נתפלל מספיק, הכול יסתדר בדיוק כפי שאנחנו רוצים. הרי גם משה רבנו התפלל מאות תפילות כדי להיכנס לארץ, ובסוף הקב"ה אמר לו 'רב לך'. יש רגע שבו ההחלטה כבר לא בידיים שלנו. גם אנחנו עשינו הכול. הלכנו לרבנים, לקברי צדיקים, ביקשנו ברכות, התפללנו בלי סוף. קיווינו לנס עד הרגע האחרון. אבל כשהבנתי שזה רצונו של הקב"ה, הבנתי גם שאני לא מבינה את החשבון. אנחנו לא יודעים למה נגזר על ילד אחד לחיות עד מאה ועשרים ועל ילד אחר רק שבע עשרה שנה. אנחנו רק יודעים שאנחנו צריכים לבחור איך להגיב למה שנגזר עלינו".

אבן ההנצחה שהקימו החברים של רענן בנטור (צילום: מהאלבום הפרטי)

בחרנו לא לתת לאבל לפרק את הבית

אלינוער מספרת כי בעלה חושב וחי באותה גישה. "זה לא אומר שלא בוכים. אנחנו עדיין בוכים. עדיין מתגעגעים, עדיין יש ימים קשים. אבל יש לנו עוד שמונה ילדים. החיים ביקשו מאיתנו להמשיך, והבנו שאנחנו חייבים להיות שם בשביל מי שנמצא כאן. אנחנו כל הזמן מאזנים אחד את השני, ולא נותנים לאבל לפרק את מה שבנינו. יש ימים שבהם אני מחזיקה את מוטי, ויש ימים שהוא מחזיק אותי. יש ימים שאחד הילדים פתאום נשבר מאיזה זיכרון. אנחנו מדברים על רענן, מזכירים אותו, מספרים עליו. לא משתיקים את הכאב. להיפך. הוא חלק מהמשפחה שלנו".

הם גם למדו שיעור לא פשוט – לדעת לקבל. "תמיד היינו בצד שנותן. פתאום היינו צריכים להיות אלה שמקבלים עזרה. זה היה מאוד קשה. אבל אנשים רצו לעזור, ורצו להיות שם בשבילנו. למדנו שגם לקבל זו זכות. אתה נותן למישהו אחר אפשרות לעשות חסד".

בתקופה שבה אלינוער ליוותה את רענן בטיפולים ובאשפוזים, היא החליטה לקחת שנת שבתון מעבודתה כמורה. "הייתי מחויבת להשתלמות כלשהי, וכך החלטתי ללמוד משהו הכי פחות תובעני, הכי קליל. לא תכננתי קריירה חדשה. תמיד אהבתי תנועה, אז נרשמתי לקורס פילאטיס בווינגייט. אפילו המיקום התאים, כי הוא היה בדרך מבית החולים הביתה. הייתי נכנסת לשיעור לכמה שעות, ואחר כך חוזרת שוב לרענן".

לאחר פטירתו היא השלימה גם את לימודי פילאטיס המכשירים, והחלה לעבוד כמדריכה. אבל הרגע ששינה הכול הגיע דווקא בתוך הבית. "במשך תקופה לא הייתי מסוגלת לעבור ליד החדר שלו. כל פעם שהסתכלתי עליו – הרגשתי מועקה. ואז יום אחד אמרתי לעצמי: אני לא מוכנה שהחדר הזה יהפוך לאנדרטה. אני לא רוצה לעבור לידו ולהרגיש שכל החיים נעצרו.

"החלטתי להפוך את המקום הכי עצוב בבית למקום הכי שמח. הכנסתי לשם מראות, מוזיקה, ציוד לפילאטיס, צבע וחיים. פתאום במקום שתמיד היה מזוהה עם כאב, התחילו להיכנס נשים, צחוק, תנועה ואנרגיה טובה. אני מרגישה שהקב"ה לקח את כל מה שעברתי, ונתן לי באמצעותו אפשרות להבין אנשים אחרים. כשמגיעה אליי אישה אחרי מחלה, או אחרי ניתוח, או אחרי תקופה קשה, אני לא רואה רק מתאמנת. אני רואה בן אדם. אני יודעת כמה כוחות צריך כדי בכלל לצאת מהבית. מי כמוני מבינה את מצבה".

סגירת מעגל שלא דמיינתי

לפני שפתחה מקום משלה, לפני שש שנים, היא עבדה כשכירה במכון פילאטיס של נשים חרדיות, רובן חסידות גור. ואז הגיעה סגירת המעגל שאפילו היא לא הייתה יכולה לדמיין. "יום אחד, נכנסה אל הסטודיו אמא שהכרתי עוד מימי האשפוז של רענן. בתה הקטנה הייתה בזמנו בת 10, ואושפזה באותה מחלקה אונקולוגית של רענן. אני זוכרת את השיחות שלנו, את התפילות, את התקוות, את אחוות האחיות. זכרתי שהילדה איבדה בעקבות המחלה את יכולת הדיבור שלה. פתאום האמא פונה אלי: 'אלינוער? מה את עושה פה?'. היינו בהלם לראות אחת את השנייה. התברר שהילדה החלימה, והרופאים המליצו לה להתחזק באמצעות פילאטיס. האמא התלוותה לילדה, והחליטה שתבוא איתה ללמוד כדי שיהיה שיתוף פעולה מלא. אני חושבת שלא היה אדם בעולם שיכול היה להבין אותה יותר ממני. ידעתי בדיוק מה היא עברה. כל שיעור הסתכלתי עליה כאילו הייתה הילדה שלי".

בינתיים פרצה מגפת הקורונה, מה שאילץ את אלינוער לעזוב את עבודתה במקום כשכירה. "בדיעבד, זה מה שנתן לי את האומץ לפתוח מקום משלי. לא אשכח את היום המרגש בו התקנו מזוזה בחדר, והבנו שהייעוד שלו הופך להיות לחלק מהשליחות החדשה שלי".

לפני כמה חודשים, הגיעה שיחת טלפון משמחת. "האמא של אותה ילדה שבה טיפלתי, והכרנו בבית החולים, סיפרה לי שהבת לומדת קלינאות תקשורת. זה מדהים. היא נפגעה בדיבור, השתקמה ובחרה ללמוד את התחום. ומשמח יותר מזה – היא בישרה לי שהבת התארסה, והזמינה אותי לחתונה שלה. רק הקב"ה יכול לכתוב סיפור כזה. מכל מיני דרישות שלום כאלה שמגיעות אליי, אני לומדת שאנחנו לא בוחרים מה יקרה לנו, אבל אנחנו כן בוחרים איך נחיה אחר כך.

"אני לא הפסקתי להיות אמא של רענן אפילו לרגע. הגעגוע נשאר, והכאב נשאר. אבל לצד שניהם בחרתי גם בחיים. אם הצלחתי לקחת את המקום הכי כואב שלי ולהפוך אותו למקום שמחזק אנשים אחרים, אני מאמינה שכל אחד יכול למצוא את נקודת האור שלו. לפעמים היא פשוט מחכה שנעז להרים את הראש".