עץ תפוז לא מצמיח לימונים. תראי אותו כמו שהוא באמת

"אמא, תראי! יש כאן גם לימון". זה היה לפני כמה שבועות, כשביקרנו עם הילדים בפרדס יפהפה של עצי תפוז. העצים היו גדושים בתפוזים, והילדים נהנו, לאחר קבלת רשות מבעל הפרדס, לקטוף תפוזים. אבל אז הילדה החמודה שלי החליטה שעץ התפוז מכיל גם לימונים. עובדה, היא ראתה בין הענפים משהו עגול וצהוב... האנקדוטה הזו מעלה חיוך. עץ תפוזים הרי לא יכול להצמיח לימון. עץ תפוזים מוציא תפוזים. עץ לימון מוציא לימונים.

כשאת משוחחת עם נערות במשך שעות, מכירה אותן לפני ולפנים, ואח"כ פוגשת גם את ההורים, את מגלה שמה שברור לנו בכללי הבוטניקה, תקף גם בחינוך ילדים ותלמידים. זרעת תפוז? יצמח לך תפוז. זרעת לימון? יצמח לימון.

אם אכפת לך באמת מכיבוד ההורים שלך, וזה עומד בראש מעייניך, הילד שלך יצמח למכבד הורים. אם בנפשך הדבר איך הילד לבוש, כמה הוא מטופח, גם אם זה על חשבון דברים אחרים, הוא יצמח בדיוק כזה – אכפתי למראה החיצוני וללבוש יותר מלדברים אחרים.

בשיחה שהיתה לי עם אמא יקרה, היא סיפרה בכעס על הנערה שלה שנמצאת כל היום במכשיר, כל היום! אבל כשהבטתי על האם, ראיתי למעשה בדיוק אותו הדבר – לאמא יש מכשיר שצמוד אליה... כי גם כשלאמא יש כל הסיבות בעולם להתנהגות שלה – לימון מצמיח לימון. תפוז מצמיח תפוז (ואגב, הנקודה הזו מחייבת אותנו ממש, כהורים ומחנכים, ללמוד את הדברים ולהיות בטוחים שאנחנו עובדים נכון ויודעים איך להגיב ומה לעשות כדי להצמיח תפוזים).

אני בטוחה שאת קופצת עכשיו ושואלת: "רגע, רגע. אבל מה עם כל המקרים של נערים ונערות שלא הולכים בדרך של הבית, אף על פי שההורים עושים הכל נכון, והם עצמם דוגמה אישית מדהימה לכל כך הרבה טוב?!".

אז אני יכולה להבטיח לך, במקרה שילד סטה מהדרך שבה חינכו אותו ההורים והמורים שלו, בגלל סיבות אחרות והתמודדויות שהיו בדרך – אם הבית והמסגרת היו מדויקים ועבדו נכון, תרשמי לפניך – הילד יחזור. זה רק זמני. זה ממש כמו טעות קטנה בדרך, שגרמה לו להסיט את ההגה ימינה ולא שמאלה, ולהיכנס לכביש הלא נכון, מהר מאוד הוא יבין את הטעות ויחפש דרך חזרה.

כשאני משוחחת עם נערות בסיכון, אני לא פעם משתאה כמה נכון הפתגם המפורסם "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". זה מדהים! אולי מבחוץ, מי שלא מכיר אותה, יראה רק שורות של עגילים בגדלים מוגזמים וביגוד גס, הוא לא יראה קשר בינה לבין ההורים העדינים והמתוקים שלה. אבל כשאת מכירה לעומק את הנערות, את יכולה לראות בברור: כשההורים הם תפוז, מתחת לכל ערמות העגילים, מסתתר תפוז. זה לא לימון. וזה זועק עד השמיים. היא נופלת – ואכפת לה. היא כואבת, ורוצה לחזור. היא מחוברת בנשמה לאלוקים, היא מדברת איתו ומבקשת ממנו שייתן לה כוח לחזור, היא מחוברת רגשית לשירי השבת, וגם כשהשבת רחוקה ממנה שנות אור, היא יושבת שם בכניסת שבת ומזמזמת בגעגוע "לכה דודי". היא תפוז לכל דבר. תפוז שהתחפש ללימון, ועוד רגע קטן יפשוט את התחפושת ויחזור למה שהוא באמת.