כל התכנים של דודו כהן

כשעיתונאים חובשי כיפה מחללים שבת כדי לדווח מה שכולם כבר מדווחים, זו לא שליחות – זו זילות

מנהל סושיאל בן 19 שמחלק סוכריות וישועות כאילו היו מהקיוסק של אבא שלו: גם אתם מרגישים שהבטחות ה"מי שיפרסם יזכה לישועה" עברו את גבול הטעם הטוב?

יש אנשים שהחזרה בתשובה של הזמר האהוב גרמה להם לתפוס מרחק. זה מעיד עליהם יותר מאשר עליו

יותר ויותר צעירים מאמינים מסתפרים באופן אסור לפי ההלכה, וזה הזמן ללמוד ממי שמוסר נפש דווקא בכיוון השני

תובנות ומסרים קצרים לאנשים שלפעמים חשים שחרב עליהם עולמם

מוקדש לכל האנשים שעלולים לריב על מקומם בתור. כך זה נראה מהצד

המלחמה הסתיימה, החטופים החיים חזרו ורובנו חזרנו לשגרה. אז אולי כחלק מתהליך הריפוי, כדאי שנתנתק מאינפוזיית החדשות האינסופית שהציפה אותנו בשנים האחרונות

בגיל 21, כשעבודתי היתה בסכנה, החלטתי שלעולם לא אפגע בפרנסה של אף יהודי. אז איך קרה שהעיקרון הזה הופר מאז כמה וכמה פעמים?

פעם בחצי שנה אני נוסע למחסן אספנות של פריטי נוסטלגיה. אז למה האירוע כל כך מביך, הזוי ומשעשע בעת ובעונה אחת?

חזרנו בתשובה באותה תקופה, ציפינו לעתיד ורוד, אבל חלק מהחלומות שלנו התנפצו אל מזח המציאות. נפגשנו לשיחה לילית מורכבת, אבל עם ניצחון מוחלט אחד

לאחרונה חזרנו הביתה לקריית שמונה, אחרי כמעט שנתיים בירושלים. אז איך זה לחזור לבית כמעט נטוש (וקצת הרוס), ומה למדנו על עצמנו במשך התקופה המאתגרת?

להיתקע שעות בחנויות ספרים, להריח אותם מכל הלב, ולהזמין עוד משלוח אף על פי שבקושי התחלת עם הקודם

אפליקציה ששולחת התראה כשהילד מבריז משיעור, טלפון מהמורה על כל פיפס קטן, ומעקב אחרי המיקום ב-GPS - אנחנו באמת צריכים את כל זה?

"משהו בהם מעצבן אותי, ואני לא יודע למה. אני לא פחות יהודי מהם, אתה שומע?"

תתאזרו בסבלנות, תפתחו עור של פיל, ובעיקר תזכרו: העולם לא עוצר את נשימתו אל מול ספרכם החדש. בעצם, אולי רק קצת

כמעט כל אחד יכול לטעות ולהעלות לרשת תמונה עם זכויות יוצרים. הבעיה היא שיש לא מעט צלמים שמנצלים טעויות תמימות, כדי לבצע השלמת הכנסה מנופחת וחסרת חמלה

הוא לא ישתלט עלינו, לא יהפוך את כולנו למובטלים, ועשוי גם להציל חיים ולשפר את הרפואה בצורה מדהימה. למרות החששות (המוצדקים בחלקם), צריך להבין: ה-AI לא ייעלם אם נעצום את העיניים

ואז הגיע השלב שבו ההתלבטות לא הייתה קלה. הרגשתי שאני צריך לקרוע את עצמי מעיקרון שדבקתי בו בקנאות במשך לא מעט שנים. לא נותר לי אלא להבין ש"ביטולה הוא קיומה", ושאני לא יכול למנוע ממנה דבר כל כך חשוב לה, רק כיוון שיש לי עיקרון אישי

לא ידעתי - לענות או לשתוק? הוא המשיך לחבוט ולהעליב, ובמוחי ריצד רק המשפט "ישמע בזיונו, ידום וישתוק"

הרבה שנים אני סוחב את הצער מהפגיעה הזו. ראיתי אותו במהלך השנים פה ושם בעיר, ורציתי לגשת ולבקש סליחה. אבל התביישתי, לא היה לי מספיק אומץ. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל פשוט חיכיתי להזדמנות מתאימה. חיכיתי יותר מדי