כל התכנים של הרב דן טיומקין

אנחנו, כחברה, עדין לא יודעים להוקיר מספיק את מורשת יהדות אתיופיה. עלינו ללמוד ממנה הרבה, מהבשורה והערכים האלו, שהם יסודות חשובים כל כך בעם ישראל

גם אם במבחן התוצאה לא תמיד רואים פירות והצלחה בעיניים שלנו, אסור להתייאש, כי הקב"ה מחשיב כל כוונה, כל השתוקקות וכל מאמץ

אין דבר כזה חבר מושלם, אבל גם לא צריך להתייאש מכולם. איפה קו האמצע בעניין הזה? אפשר לבדוק ולעשות בירור פנימי שכזה על כל חבר: לאילו תחומים הוא טוב עבורי, ולאיזה תחומים הוא לא טוב עבורי

כאשר מונעים מילד נוכחות של הורה, יש לזה נזקים ותופעות לוואי חמורות. גם אם הילד מעצמו מנסה לְרַצּוֹת ולנכר את הצד השני, חשוב להבין את הנזקים העצומים שזה גורם, ולא לאפשר את זה

אם אדם לא שם לעצמו גבולות, הוא כנראה עושה זאת בגלל מנגנון הגנה אנושי שדוחף אותו לברוח. הוא פשוט "אובד", "אבוד" בצער ובכאב, ברגשות אשמה ותסכול, אז יש לו צורך לחפש משככי כאבים

אדם הוא לא רק הבשר, העור והעצמות, אלא החלק הרוחני שבו, ואת זה אי אפשר לקחת בכוח

יש מציאות אמיתית, אבל למציאות הזו יש איזה עומק, רובד נסתר, שצריך לראות אותו בעיני השכל, לחפש את המֵעֵבֶר

מצד אחד רואים הורים מוארים, מצד שני, הם לא פנויים מספיק להכיל את מסע הבירור שילדיהם עוברים, וכך הדור השני הופך להיות קצת קבוצת סיכון

זו ההזדמנות ללמד את הילד שיעור חשוב: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ואדרבה. צריך לייחל לזה, לצפות לזה, וכשזה מגיע, לא להרוס את הרגע המיוחד

כשחז"ל אמרו: "שכן טוב", הם לא התכוונו לומר שזכה מי שזכה, אלא התכוונו שכל אחד צריך להפוך את עצמו להיות כזה שכן! תהפוך את עצמך לשכן טוב

כל אחד הוא צומת מיוחד של חיים: שילוב חד-פעמי של ידע, ניסיון חיים, תחומי עניין, חוויות, שאלות ואמונות. זה היסוד של השליחות שלנו

כאשר נותנים שם לתופעה, לא כדי לקבע אותה, אלא כדי לעבוד עם סט הכלים הנכון, אפשר לחסוך הרבה כאב

כך בדיוק ימי אלול. הקב"ה מתגלה לנו כדוד, ומשפיע עלינו שפע רב. לא ממתקים שנופלים מהשמים, אלא שפע של התעוררות פנימית. זה זמן מסוגל, שכדאי לנצל אותו

אם יש בן שעושה בעיות, לא מתנחמים בשאר האחים, אלא כמו בן יחיד, עושים הכל בכל מכל כל, כדי להילחם עליו. לא מתייאשים, לא מתנחמים בחצי הכוס המלאה, אלא מחפשים כל דרך וכל מה שיוכל לעזור לילד לחזור ולהיות מחובר

האם אתם יכולים לחשוב על עוד דברים שגורמים נזק, שהולכים ומתגלים בדור שלנו, ועדיין יש מערכות שמתקשות להפנים ולהסתגל, ובינתיים יש אנשים טובים שמשלמים מחירים כבדים?

אם נתייחס ככה גם לחיים האמיתיים, נוכל לתכנן טוב יותר את היעדים, ונצליח להמעיט בזמן שמתפספס ומתבזבז

מים קרים? מים קפואים? טפטוף בעזרת האצבעות, או לשפוך נטלה שלמה? ואולי בכלל כדאי להפוך את המיטה? ומה עם שיחות מוסר ותוכחה? מה הדרך הנכונה והיעילה לעורר דובים ולעזור להם לקום?

רבי עקיבא היה בדרגה שגם בשיא החורבן הוא כבר ראה את הגאולה, ולכן שחק, אבל חבריו התנאים בכו, כי עכשיו כואב. יש כאן כאב, ואין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים

אפשר להתעלם מהלב. אפשר לגעור בו. אפשר להישאר לישון. אבל כל אלה לא טובים בטווח הארוך. אז מה עושים?

איך אפשר להסביר את השוני בתגובות שלהם? הרי כולם היו באותו ארוע. איך אפשר להסביר את ההבדל הקיצוני הזה? על סף הרגישות של הנשמה שלנו