כל התכנים של הרב חנניה מנס

בזמן הגלות, הדבר היחיד שנשאר לנו הוא רק התורה הזאת. הכל דומה למקור, אך אינו המקור. הדבר היחיד שנותר כמקור הוא התורה הקדושה

במהלך הפגישה הוא אמר לי בייאוש: "מה הטעם להשקיע בישיבה, הרי 'רב חיים קניבסקי' אני כבר לא אצמח להיות?". אז סיפרתי לו סיפור מטלטל

זה לא רק הניקיון, זו התחושה שהסוללה בנפש עומדת על 1%, ואין מטען בשום מקום. אז איך מנהלים אנרגיה בתקופה כזו?

"הבטתי בעיניו, והן הביעו חום וחיבה. האמת, שגם ארוחת בוקר לא אכלתי. פשוט בבית ההרוס שהיה לי, אוכל חם היה חלום רחוק ובלתי מציאותי. 'לא', עניתי"

לעיתים נפגוש בנער שאנחנו משקיעים בו את מיטב כוחותינו, ונראה שאין שום שינוי. אך הרבה פעמים הילד עושה משהו טוב, שעדיין לא רואים מספיק, ואנחנו מתייאשים ולא מעריכים, ואנחנו צריכים סבלנות והכלה

השינוי מתחיל ברגע שאתה מסכים להאמין שהמטה שביד שלך יכול להפוך לנחש. שהשפל יכול להפוך לגובה. שהעבד שבתוכך יכול להפוך לבן של מלך

כל עובד סוציאלי או פסיכולוג, שהיה עובר על "קורות החיים" של יוסף, היה כותב אבחנה חד-משמעית: פוסט-טראומה מורכבת. אבל התורה פותחת לנו צוהר לתוך הבור המצרי, ואנחנו פוגשים אדם אחר לגמרי

אחים שמכרו אותו לעבד. היתום. זה שישב בכלא ללא עוול... מה לו ולאדם "מצליח"? למה התורה קוראת ככה דווקא לו?

כשלאה התאמצה, היא לא התאמצה כדי לשים וי על מטלה – היא התאמצה כי המטרה עמדה מול עיניה

אנחנו מדברים על החיים שלך, המורשת, הדוגמא. על איך גרמת לאנשים להרגיש, על החסד הבלתי מתוכנן שהשארת אחריך, ועל המהות הפנימית שבחרת לגלם

לא תמיד מה שנראה לאדם כטובה – הוא טובה, ולא תמיד מה שנראה רע – אכן רע. על האדם להכיר ולדעת מהי הטובה האמיתית, גם אם בעיניו זה רעה גדולה

איפה המקום שמנתק אותך קצת מהגירויים? איפה הרגע שמחבר אותך לעצמך, לילדים שלך, לחיים עצמם?

היכולת לבקש סליחה מהילדים שלנו היא ביטוי של עוצמה, אבל היכולת להבין ולסלוח להורים שלנו על הטעויות שהם עשו, היא המעשה שמשחרר אותנו באמת

כולנו רוצים להשאיר רושם, זכר, חותם. יש כאלו שישאירו אבן שהונחה בחורשה, ויש כאלו שיותירו מורשת שמשפיעה על דורות. ומה אתם תשאירו אחריכם?

מה אמר החיד"א לגביר שסירב לשלם לילד שבו התעלל, ואיך הצליח הילד לשרוד בכלל? על יוסף הצדיק ועל חינוך ילדים