איזה טעם יש למצה שנאכלת בשולחן חמצי לחלוטין?!

יום חמישי בערב, אני מקבל שיחת טלפון ממשגיח בישיבה.

הוא רוצה שמחר אני אפגוש בחור. "זה דחוף, או שהוא יוצא לרחוב, או למקום סגור. וחבל עליו".

בימי שישי אני בדרך כלל לא עובד, אך לנחיצות, כדברי המשגיח, פגשתי בקליניקה בחור נפלא, רפאל (שם בדוי).

במהלך הפגישה הוא אומר לי בייאוש: "מה הטעם להשקיע בישיבה, הרי 'רב חיים קניבסקי' אני כבר לא אצמח להיות?".

סיפרתי לו סיפור מטלטל ששמעתי בשם הגה"צ רבי הערשל וינברג זצ"ל, ר''כ סלונים.

*

היה פעיל אנטי יהדות שעשה הרבה נגד הדת בארץ ישראל, והיה לו בן, בחור שחזר בתשובה, והגיע ללמוד בישיבת סלונים שבמאה שערים.

היות שהיה מדובר באדם שהיה רחוק מכל זיק של דת, פעיל אנטי-דתי חריף, כשנפטר, פסק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהוא הכיר את האדם הזה – ועל אדם כזה אין אנינות ואין קדיש ולא שלושים. כלום. להיפך...

רב הערשל היה בהלם. זה הבן היחיד שלו! הוא הרהר בלבו: "חייבים למצוא היתר...", וניסה לשכנע את הרב אלישיב.

אמר הרב אלישיב: יקוב הדין את ההר! זוהי ההלכה.

הוא רץ לבחור, סיפר לו ושאל אותו "האם האבא צם ביום כיפור?".

לא! להיפך, הוא עשה מסיבה ביום הזה....

"האם אביך אי פעם שמר שבת?".

מה פתאום, להיפך...

"האם הוא אכל מצה בפסח?".

כן! הוא היה אוכל ארוחה של חמץ ביחד עם מצה!

חזר רב הערשל לרב אלישיב, וסיפר לו שהיהודי הזה היה אוכל מצה בפסח.

פני הרב הלבינו, והוא שאל: "איך יכול להיות? אתה בטוח?".

אמר לו רב הערשל: "אגיד לרב את האמת. הוא אכל מצה בשולחן מלא חמץ, רק כמנהג מסורתי".

באותו רגע פסק הרב אלישיב השתנה מקצה לקצה: "אין דבר כזה מנהג... אם יהודי אוכל מצה – זה אומר שהוא האמין! זה אומר שהוא שייך, מה שמחייב את בנו לקיים את כל מנהגי האבלות, קדיש, יארצייט, הכל!".

מצווה אחת, שנעשתה בדרך אגב ובלי שלמות, שינתה את כל המעמד שלו בעולם האמת.

*

"אתה שומע?", שאלתי את רפאל, "מהי כוחה של מצווה שנעשית בדרך אגב, רק לציון המנהג בלי להתכוון לעשות מצווה – ייחד עם עבירה באותו השולחן?! זה משנה את כל הדין של האדם. מהי כוחה של מצווה... והאם אתה יודע מה כוחו של רצון טוב אצל הקב''ה? עצם הרצון? אומר רבי שמעון בר יוחאי: 'לית רעותא טבא דאתאביד' (אין רצון טוב שהולך לאיבוד)".

בספר ליקוטי הלכות נאמר: "כי מי יודע מה נעשה מהטוב שלו אולי השם יתברך השתמש בו לצורך גבוה ועליון יותר ויותר מהעניין שהוא היה רוצה. כגון מי שרואה באיזה ספר שמצווה זו מסוגלת לזכות לעניין זה, ועל ידי זה התעורר לקיים מצווה זאת, ואחר שקיים מצווה זאת אף על פי כן לא זכה לזה הענין אין לו ליפול בדעתו כלל כי מי יודע דרכי ה' אולי השם יתברך העלה מצוה שלו לצורך תיקון גבוה יותר כי מאד עמקו מחשבותיו ואסור להרהר אחר השם יתברך" (דברים היוצאים מן החי הלכה ד' אות מ"ט).

על הפסוק ברות, "ותלכנה שניהם" במדרש רות רבה (פ''ג) כתוב:"כיון שנתגיירה דעתה להתגייר השוה הכתוב לנעמי" ע''י החלטה לבד להתגייר היא כבר שווה לנעמי. – עצם הרצון!

ועצם זה שאדם ישב ולא עשה עם עצמו כלום, ולא עבר עבירה...

כתוב במשנה: "כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצווה" (מכות פ''ג מט''ו).

*

"תקשיב הרב חנניה, נתת לי בום לפנים, אני בטוח שזה ילווה אותי...".

"תדע לך, שרוב האנשים חושבים שצריכים לעשות רק דברים שלמים, ואם לא – לא שווה... אנחנו חייבים להיזהר, ולא להיות מושפעים מהדעות הללו".

כתוב על דוד המלך: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". דוד המלך לא בנה את בית המקדש, אבל הוא בכל זאת נקרא על שמו. מדוע? התשובה המדהימה היא: כיוון שרצה – הקב''ה קרא את ביהמ''ק על שמו...

נו, אז שווה הרצון. שווה גם להצליח, אפילו חלקית!

(ב''ה, מהד"שים החיובים שיש לי מהמשגיח של רפאל על שיחה זו בתוך התהליך הטיפולי, ידוע לי שהועילו, ב''ה!)

כשאנחנו לומדים להעריך את המצה שעל שולחן החמץ – כלומר, את הטוב הקטן בתוך המורכבות של החיים, אנחנו פותחים לעצמנו את השער לשמחה אמיתית של סיפוק ועשייה.

שנזכה לצמוח ואז לשמוח!

הרב חנניה מנס הוא מרצה, מנחה הורים ומטפל רגשי מומחה בהתמכרויות לטכנולוגיה. לתגובות: n3201525@gmail.com