איך הם ילמדו לבקש סליחה, אם אנחנו ההורים לא ניתן להם דוגמה?

כמנחה הורים ומטפל רגשי, אני חייב לספר סיפור.

בוקר אחד, הילד שלי הצליח להוציא אותי מהכלים.

והרמתי את קולי... כן! זה קורה גם לי לעיתים... אינני מלאך, אני כאן לעבוד את ה' בצורת בשר ודם.

הוא לא היה אשם. האמת היא שאני הייתי לחוץ, והוא, מבלי משים, לחץ על הכפתור הלא נכון. נקיפות המצפון לא איחרו לבוא.

במהלך הבוקר חייגתי למלמד של בני. ביקשתי שיקרא לו, ואמרתי לו רק מילה אחת: "סליחה".

הילד חזר הביתה שמח במיוחד, וסיפר בהתרגשות לאמו: "אבא התקשר אלי!".

כולנו נופלים לפעמים, והחכמה האמיתית היא לא בלהיות מושלם, אלא בלהכיר בטעות ולעשות תיקון.

בערב יום הקדוש, רצוי לעשות עם עצמנו חשבון נפש.

האם עונש הוא תמיד חינוך?

לפעמים, התחושה שאין לנו שליטה על מה שקורה בבית מובילה אותנו לכעס, להרמת קול ואפילו לעונשים. אנחנו עושים זאת לעיתים קרובות מתוך רצון כן לחנך, אבל האם זה באמת עובד?

בואו נשים בצד את כל החוקים והאמירות, ונחשוב: אם לא הגעתם מהמקום הנכון – אל תענישו.

כמה פעמים כעסנו, הרמנו קול והענשנו, רק כדי לגלות שהילד ממשיך בדיוק באותו דפוס התנהגות? הסיבה לכך פשוטה: הוא לא הבין את המסר, כי לא הייתה שם מטרה. כשהעונש מגיע מתוך תסכול או חוסר אונים, הוא הופך להיות כלי לפריקת עצבים, ולא כלי חינוכי.

מתי עונש באמת עובד?

עונש אמיתי הוא כזה שבונה ולא שובר. הוא צריך לבוא מתוך שיקול דעת, ביטחון פנימי ומטרה ברורה אחת: לחנך. הוא לא נועד להכאיב, להפחיד או "להראות מי הבוס", אלא להעביר מסר חינוכי ברור.

זה דורש הרבה יותר כוח נפשי מכל הרמת קול. בדיוק כמו שמנתח לא נכנס לחדר ניתוח כשהוא נסער, כך גם הורה לא "מעניש" כשלבו רותח.

מעונש לסליחה: עונש שובר, סליחה בונה

ומה קורה אם כבר הענשנו, גערנו או הרמנו את הקול? הגיע הזמן לעשות תיקון.

לפני שאתם ניגשים לבקש סליחה מאין ספור ידידים, עלינו לבקש סליחה אף מילדינו!

בקשת סליחה אינה חולשה. זוהי העוצמה הגדולה ביותר. זה הרגע בו אנו מלמדים את ילדינו שאין דבר אמיץ יותר מלהודות בטעות. בדיוק כמו יהודה, שאמר מול כולם "צדקה ממני", וגדולתו רק התחזקה.

בפרט שאנחנו רוצים שהם ילמדו לקחת אחריות, שידעו להודות בטעות... שלא יתביישו לומר "סליחה" כשהם פוגעים.

מאיפה הם אמורים ללמוד את זה, אם אנחנו – המבוגרים – לא מראים להם איך?

 זה לא מחליש אותך כהורה!

 זה מחזק את האמון!

 זה מלמד את הילד שהוא חשוב!

 זה מעביר לו מסר: גם כשאני טועה – אני נשאר מחובר אליך.

סליחה אמיתית לא צריכה הסברים ארוכים, רק פשטות וכנות: "הייתי עייף, וכעסתי עליך בלי פרופורציה. זה לא היה הוגן. אני מצטער".

או: "לא הקשבתי לך באמת קודם. עכשיו אני כאן, ורוצה לשמוע!".

הילדים שלנו לא מחפשים הורים מושלמים. הם מחפשים הורים אמיתיים, אנושיים, שמוכנים לצמוח יחד איתם. ולפעמים – צמיחה אמיתית מתחילה ב"סליחה".

*

לפני סיום כדאי גם לתת מבט נוסף –

כמה פעמים, כשהיינו ילדים או בני נוער, שפטנו את ההורים שלנו?

שפטנו את הדרך שבה חינכו אותנו, את האופן שבו הגיבו, את העונשים שהטילו עלינו ואת המגבלות שהציבו בפנינו?

היינו בטוחים שאם רק היינו במקומם, היינו עושים הכל אחרת, וטוב יותר?

ואז, הגיע היום שבו הפכנו בעצמנו להורים.

פתאום התיאוריה מתחלפת במציאות. אנחנו מגלים שבין עקרונות חינוך תיאורטיים לבין הלחץ של הרגע, יש פער עצום. 

אנו מבינים שגם אנחנו, למרות כל כוונותינו הטובות, מרימים את הקול, מאבדים את הסבלנות ואף עושים טעויות.

ברגע הזה, מגיע רגע של הארה. אנחנו מבינים שההורים שלנו לא היו רעים. הם היו אנושיים. הם עשו את הכי טוב שיכלו עם הכלים שהיו להם.

וזהו הזמן לסלוח להם, אך לא פחות חשוב, לבקש מהם סליחה... על השיפוט שחווינו.

היכולת לבקש סליחה מהילדים שלנו היא ביטוי של עוצמה, אבל היכולת להבין ולסלוח להורים שלנו על הטעויות שהם עשו, היא המעשה שמשחרר אותנו באמת.

השנה, לצד בקשת הסליחה מהקב"ה ומהסובבים אותנו, בואו נבקש סליחה מההורים שלנו, לא בגלל שהם ביקשו, אלא כי אנחנו מבינים כמה קשה להיות הורה. וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו סולחים גם לעצמנו.

וזה משתלם לסלוח!

האם יש משהו שאתם מוכנים לסלוח להורים שלכם עליו השנה, כדי לשחרר גם את עצמכם?

הרב חנניה מנס הוא מנחה הורים ומטפל רגשי מומחה בהתמכרויות לטכנולוגיה. n3201525@gmail.com