בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם באמצע "תוהו", תזכרו: מותר להיות נח

בואו נודה על האמת: רובנו קמים בבוקר עם שאיפות גבוהות. כולנו רוצים להיות ההורים השקולים, הרגועים, אלה שמפזרים חסד, שלווה וביטחון עצמי לכל עבר, בעודם מגישים ארוחת בוקר מאוזנת ומחייכים במאור פנים.

אבל אז מגיעה המציאות...

ילד אחד שופך את השוקו החם על הרצפה, השני נזכר פתאום שהוא צריך מחברת לפרויקט חדש, ובתוך שניות הנפש שלנו חוזרת למצב הטבעי שלה: תוהו ובוהו מוחלט. מבול.

אם הסצנה הזו מוכרת לכם, יש לי חדשות טובות: התורה חזתה את זה מראש, והיא אפילו סידרה לנו את זה לפי הסדר.

וכך כותב השפת אמת (פרשת נח, תרל"ט): "מקודם היה צריך להיות צדיק שצריך סעד, ואחר כך היה צדיק כאברהם שלא היה צריך סעד". כלומר, ה' היה צריך לתמוך בנח, להכניס אותו לתוך תיבה כדי להגן עליו מרוחות הסערה של דורו. לעומתו, אברהם אבינו היה צדיק שלא היה צריך סעד, הוא כבר צעד בכוחות עצמו, הפך לצינור של חסד והשפיע על כל העולם.

והשאלה המתבקשת היא: אם היעד הוא אברהם, למה היינו צריכים לעבור קודם דרך נח והתיבה שלו?עונה השפת אמת: "כי לא היה בכוח הבריאה לקבל מיד הנהגת אברהם אבינו עד שהקדים לה צדיק כמו נח. הנה כל זה הסדר שנכתב בתורה בוודאי נוהג גם בכל נפש ישראל.. יש תוהו. כמו הנער כשנולד". כי הנפש שלנו פשוט לא מסוגלת לקפוץ מ-0 ל-100. אי אפשר לעבור מתוהו מוחלט ישר למדרגה של סבלנות אינסופית וביטחון עצמי של אברהם אבינו, בלי תחנת ביניים.

לקליניקה הגיע אלי השבוע אבא צעיר, נקרא לו משה, כשהוא נראה כאילו הוא בעצמו שרד זה עתה את המבול. הוא ישב על הכורסה, מתוסכל, ואמר לי: "חנניה, אני לא מבין! קראתי את כל הספרים על הורות מכילה, הבטחתי לעצמי שאני אהיה אבא סבלני... ואז הילדים התחילו לריב בסופר על קופסת דגנים, ופשוט צרחתי. התפרקתי! אני כישלון, אין לי שום חוט שדרה!".

הבטתי בו ובררתי: "תגיד, משה, בתוך כל הדרמה בסופר, כשצרחת והרגשת שהעולם קורס – הייתה אולי שנייה אחת קטנה שבה הלב שלך נחמץ ואמרת לעצמך: 'אוף, חבל, אכפת לי מהם, אני לא באמת רוצה להיות אבא שצורח'?". משה הסתכל עלי כאילו גיליתי את אמריקה. "ברור", הוא אמר. "שבריר שנייה אחר כך כבר אכלתי את הלב".

"מדהים", אמרתי לו. "ברכותי, מצאנו את נח שלך!".

כשהכל מסביב מרגיש כמו מבול – המחשבות רצות, הילדים משתוללים, וההרגלים הישנים מנצחים.

הקדוש ברוך הוא מגן ושומר על נקודה אחת קטנה וזכה בתוך הלב שלנו. בדיוק כמו שאי שם בתוך דור המבול היה נח אחד שנשאר שלם, כך בתוכנו יש נקודה פנימית קטנה ששום מבול לא יכול להרוס. נקודה של רצון טוב, טהרה ואכפתיות.

בימים של סערה, העבודה שלנו היא לא להתחפש לאברהם אבינו ולנסות לכבוש את העולם בבת אחת. העבודה היא פשוט להיכנס ל"תיבה". לאסוף את עצמנו אל הנקודה השמורה הזו, להגיד לעצמנו: "אוקיי, כרגע סוער, אבל הרצון הטוב שלי עדיין חי וקיים", ולתת לזה מקום.

כי מהנקודה הבודדת הזו – בדיוק כמו מנח שיוצא מהתיבה – מגיעות אחר כך ה"תולדות". כשהנקודה הזו מקבלת הגנה ויחס, הכוח שלה מתפשט בתוכנו. היא מתחילה להוציא מדות טובות, ישוב הדעת, רוגע ויכולת לפעול.

אז בפעם הבאה שאתם תופסים את עצמכם באמצע יום של "תוהו", תרגיעו את הציפיות: מותר לכם להיות נח. תזכרו שזה תהליך, וזה לא קורה בלילה... וגם אברהם אבינו לא נולד ביום אחד!

כשאינכם נלחמים בסערה אלא נכנסים לתיבה ושומרים על הנקודה הזו, וככה המבול שוכך מעצמו – ומתוכה נבנית הקומה הבאה...

הרב חנניה מנס הוא מרצה, מנחה הורים ומטפל רגשי מומחה בהתמכרויות לטכנולוגיה. n3201525@gmail.com