איזו אבן תשאיר במעגל? כך תשאירו חותם לדורי דורות

בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... החיים והמתים עוברים לפני ה', ופתוחים לפניו ספרי חיים וספרי מתים.

אנו מבינים מדוע החיים עומדים למשפט. אך מה יש למתים לבוא לדין?

אני זוכר שבילדותי, בכיתה ז', לקח אותנו המלמד לחורשה ירושלמית. הוא ביקש מכל אחד מאיתנו לבנות "מעגל קטן מאבנים", ושכל אחד יזכור מה שלו (הוא הציע אף לעשות סימן אישי).

הוא אמר שבעוד עשרים שנה נחזור, ונראה מה קרה עם האבן.

אני לא זוכר את המסר שלו, אך החוויה הזו נחקקה בי עמוק.

למדתי ממנה דבר יסודי על טבע האדם: כולנו רוצים להשאיר רושם, זכר, חותם.

יש כאלו שישאירו אבן שהונחה בחורשה, ויש כאלו שיותירו מורשת שמשפיעה על דורות.

כדי להבין את העניין לעומקו, נתבונן בשתי דמויות היסטוריות מנוגדות.

ראשית, נתבונן בהיטלר ימ''ש. הוא רצח לפחות שישה מיליון יהודים. בחישוב פשוט, עם לפחות שני ילדים למשפחה, אנו מגיעים למסקנה שבדור השני הוא מנע את קיומם של 12 מיליון יהודים; בדור השלישי – 24 מיליון, וברביעי – 48 מיליון!

כלומר, בדורנו יכלו לחיות עשרות מיליוני יהודים נוספים, ואלה רק הצאצאים הישירים של הנספים.

נתונים אלו מדגישים את ההשפעה הבלתי נתפסת של מעשה שלילה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, נתבונן בדמותו של רבי עקיבא. הוא התחיל ללמוד תורה רק בגיל 40, וכיום לא עובר יום ששמו לא מוזכר בהיכלי התורה ברחבי העולם.

בכל פעם שמזכירים אמרה שלו, בכל פעם שלומדים משהו בשמו, נשמתו זוכה לעילוי. תחשבו כמה זכויות הוא צובר בכל רגע ורגע, בכל דור ודור.

"איה דמי אחיך?" – חותם לדורות

כך אנו מבינים מהו דינם של המתים. בראש השנה, שבים ונדונים מעשיהם. רבי עקיבא עולה מעלה אחר מעלה בזכות המורשת שמאחוריו, ואילו צורר היהודים ועושי רשע דומים לו יורדים עוד ועוד.

וכמו שהקב"ה שאל את קין לאחר שהרג את אחיו הבל "איה דמי אחיך?", כך הוא שואל גם אותנו: מה עשינו? מה ישאיר אחרינו רושם, חותם?

וזו השאלה הכי דומיננטית לנו בחיינו. "מה עשינו? מה יותיר אחרינו רושם, חותם?"

השאלה הזו נוגעת בכל תחום בחיינו. אם נברך ברכות בקול בבית, נשתף את הילדים במעשי חסד קטנים שעשינו, כמו עזרה לאדם במעבר כביש או מתן צדקה, אם נקדש שם שמיים בבית הכנסת ונימנע מדיבורים אסורים, כשנענה "אמן יהא שמיה רבה" בקול רם, או אם נתחזק בצניעות – המעשים האלו לא יישארו רק בגדר "מעשים טובים".

הם הופכים להיות חלק מה"מניות" שלנו. הילדים שלנו יפנימו זאת בתת-מודע, יעבירו זאת הלאה, וכך, מעשה אחד קטן יכול להשפיע על דורות שלמים.

כאשר אנו עומדים בתחילתה של שנה חדשה, הבאה עלינו לטובה, כמו שכולם מייחלים, בימים שה' יתברך קרוב אלינו ביותר, ואפשר להתרפק עליו – נזכור מה הדמות שאנו רוצים שילדינו יזכרו מאיתנו.

נזכור מה הדברים הכי שווים בעולם, ואיך מתקרבים לדבר הכי חשוב בחיינו – עשיית רצונו יתברך.

אם ננהג כך, לא רק שנזכה לראות את ה"מניות" שלנו תופחות בעולם הזה, ובשנה טובה ומתוקה יותר, אלא גם לאחר 120, נזכה שהן ימשיכו לתפוח בעולמות העליונים, בשיעור ובכוח שלא ניתן לתאר.