כל התכנים של חני ליפשיץ

אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים. בדיוק כמו אסתר המלכה

אם אתה בחוץ, אתה חלק מהחגיגה. וליהודים שמטיילים באזור, זה אומר שפורים תמיד משתלב עם חג הצבעים, ולא פעם נוצרים מצבים משעשעים וגם מאתגרים. "בין כל הצבעים, מצאתי את עצמי"

היא שתקה. ואז, כמעט מבלי לשים לב, אמרה: "טוב, אז אני אשאר עוד יום". ובבוקר, שמענו

"גם אני שמחה שחזרתי", היא חייכה. "אבל הפעם לא כי אני צריכה מקום לברוח אליו. אלא כי אני יודעת שיש לי מקום לחזור אליו. וזה הבדל ענק"

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת

כששמעתי את זה, חייכתי לעצמי. זה בדיוק עם ישראל. אנחנו לא רק נותנים אוכל, לא רק עוזרים אחד לשני טכנית. אנחנו נותנים בית. שייכות. מקום לנוח בו רגע מהעולם

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים. כל אחד פה תורם משהו – חיוך, יד עוזרת, שיר. ככה בונים בית". "בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת

האמונה היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר

לא תמיד אנחנו רואים את הנס בעיניים, אבל זה לא אומר שהוא לא כאן... לפעמים הנס – הוא עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים. שאנחנו לא מוותרים. שאנחנו לא שוכחים את טוב הלב שבנו

"במנזר הם מלמדים אותנו להתרכז בנשימות", היא סיפרה, "אבל דווקא אז, בזמן המדיטציה, אני שומעת בתוכי מנגינות מהבית. שירים שסבתא שלי הייתה שרה, קולות של שבת, ריחות של חלה"

ולפעמים זה לא קשור בכלל לאיפה את נמצאת. הבדידות הזו היא משהו שכל אחד מרגיש. זו הרגשה שמשהו בפנים לא מצליח להתחבר, כאילו יש פער בין מה שאת נותנת לבין מה שאת מרגישה

הרגשתי כאילו מישהו הציב מולי מראה ושאל: "מה פספסת? למה לא שמת לב?". אבל אז הבנתי – מישהו שהשאיר אחריו פתק כזה, בעצם קורא לעזרה. לא הלכתי לאיבוד, היא נתנה לי הזדמנות, גם אם מאוחרת, לראות

"למה בכלל לנסות?", היא שאלה פעם. אבל בכל פעם כזו, השתדלתי להיות שם ולהזכיר לה – היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת

לפעמים, דווקא ברגעים שבהם נדמה שאין לנו בכלל מה לתת – אנחנו הופכים למגדלור של תקווה עבור מישהו אחר

חודש שלם הוא נשאר אצלינו בבית. אני זוכרת איך בסוף החודש הזה הוא אמר: "אני לא יודע איך, אבל יום אחד אני אחזיר לכם על זה". 18 שנים אחרי, הוא הזכיר לי

היא סיפרה שהחלה להרגיש תחושות מוזרות בגופה. העיניים שלה הסתובבו לה בתוך החורים. תחושת הזמן והמקום נמוגה. היא הרגישה שהיא נמסה אל תוך חור שחור

הוא רץ אחרי כל אגוז, מנסה להרים אותם כמה שיותר מהר. בסוף הוא עומד שם, עייף ומבולבל, עד שהוא מבין: הוא לא יכול להרים את הכל בבת אחת

עכשיו היא עומדת מולי ומבקשת לחבק אותי. מספרת לי שאני לא היחידה שהיא היתה קשה איתה בתקופה הזו. כולם סבלו אז מהפה הגדול שלה. מהציניות הבלתי פוסקת שלה

הוא מבין מה היא מרגישה; איך כל הרוע שממנו ברחה בילדותה – שב אליה בילד שלה, נשקף אליה באישוניו של עשיו, בנה הבכור?

ביום רביעי לפני 16 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...