כל התכנים של חני ליפשיץ

יש כאלה שמתיישבים בפינה, כי זה הכי רחוק מהעיניים. ויש רגעים שבהם מספיק שמישהו יסתכל עליהם אפילו לכמה רגעים, כדי להזכיר להם:  אתה לא שקוף

העיניים שלה היו יבשות, אבל כל הגוף שלה דיבר שברון. כשהתיישבתי לידה, היא לחשה: "אני לא יודעת איפה מותר לי להיות עכשיו"

שק שינה עם אור בפנים – סיפור על תקווה, אמת, וחלום שעדיין מהדהד. האור בפנים עדיין שם

הוא רעד. ממש. ואני – מתוך הרגל כמעט אמרתי: "זו רק פרה...". אבל עצרתי. כי פה – זו לא "רק" פרה. פה היא סיפור אחר לגמרי

כמה מהם סוחבים כאב מסוג אחר. לא פיזי. נפשי. צלקות שקטות מהחיים, מהמלחמה, מהילדות. גם הם לפעמים מרגישים שהם מחוץ למחנה. וגם להם – בדיוק להם – אני רוצה לומר: "טהור הוא"

היא פתאום הרימה מבט, ושאלה בשקט: "אה... פסח עכשיו?"

המשיחה הראשונה הייתה זהירה, כמעט רועדת. השנייה כבר הייתה בטוחה יותר. אחרי דקה היא כבר הייתה שקועה לגמרי

הוא סיפר לנו איך ברגע שנעצר מול בית חב"ד וראה את הדלת הפתוחה, הוא הרגיש שזו הזדמנות. "זה היה כאילו מישהו אומר לי – בוא! יש מקום גם לך". באותו רגע הבנתי

שעון היד שלה נעלם ביום השני, כמו כל מה שהביאה איתה מהעולם הקודם. היא הייתה שייכת לכאן, כך אמר לה הגורו. היקום הוביל אותה אליו. היא שלו! להוציא את האור מתוך החושך

אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים. בדיוק כמו אסתר המלכה

אם אתה בחוץ, אתה חלק מהחגיגה. וליהודים שמטיילים באזור, זה אומר שפורים תמיד משתלב עם חג הצבעים, ולא פעם נוצרים מצבים משעשעים וגם מאתגרים. "בין כל הצבעים, מצאתי את עצמי"

היא שתקה. ואז, כמעט מבלי לשים לב, אמרה: "טוב, אז אני אשאר עוד יום". ובבוקר, שמענו

"גם אני שמחה שחזרתי", היא חייכה. "אבל הפעם לא כי אני צריכה מקום לברוח אליו. אלא כי אני יודעת שיש לי מקום לחזור אליו. וזה הבדל ענק"

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת

כששמעתי את זה, חייכתי לעצמי. זה בדיוק עם ישראל. אנחנו לא רק נותנים אוכל, לא רק עוזרים אחד לשני טכנית. אנחנו נותנים בית. שייכות. מקום לנוח בו רגע מהעולם

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים. כל אחד פה תורם משהו – חיוך, יד עוזרת, שיר. ככה בונים בית". "בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת

האמונה היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר

לא תמיד אנחנו רואים את הנס בעיניים, אבל זה לא אומר שהוא לא כאן... לפעמים הנס – הוא עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים. שאנחנו לא מוותרים. שאנחנו לא שוכחים את טוב הלב שבנו

"במנזר הם מלמדים אותנו להתרכז בנשימות", היא סיפרה, "אבל דווקא אז, בזמן המדיטציה, אני שומעת בתוכי מנגינות מהבית. שירים שסבתא שלי הייתה שרה, קולות של שבת, ריחות של חלה"

ולפעמים זה לא קשור בכלל לאיפה את נמצאת. הבדידות הזו היא משהו שכל אחד מרגיש. זו הרגשה שמשהו בפנים לא מצליח להתחבר, כאילו יש פער בין מה שאת נותנת לבין מה שאת מרגישה