כל התכנים של חני ליפשיץ

פתאום הכתה בי ההבנה שבאמת יש מכשפים בעולם הזה! אנשים בעלי כוחות אדירים שהם היפך הקדושה. אבל לי - לי יש מלאך אלוקים מול העיניים

"לפעמים אתה רק רוצה לזרוק את הכל ולהיות כמו כל שאר המטיילים מרחבי העולם", הם אומרים. זה באמת רצון טבעי

תוך רגע ביקשו מאיתנו רועי וגיל כפפות. בצבא הם שניהם חובשים. עידו הסביר מה בדיוק צריך לעשות. הוא מבין גדול בדברים האלה

אף פעם לא היתה לנו באמת שגרה. ברור לי שזה לא רק אורח החיים שלנו כאן בנפאל, אלא גם אנחנו, שתמיד היינו "סרבני שגרה" שכאלה

איך הגיעה שקית גדולה עם ספרי קודש ישנים מהודו, לביתו של עובד אלילים נפאלי? סיפור מופלא

האמת היא שאף פעם זה לא הפריע לי, חוץ מלפני חודש לערך, כשהגעתי לנחם משפחה שאיבדה את יקירה. לא הכרנו קודם, אבל מרגע שהגעתי אליהם, המשפחה הזו נכנסה לי ללב, וגם לא יצאה משם

לא ממש חיפשתי ללמוד את זה, אבל העיניים של רינת זרחו עם כל ניסיון שלי

כשנכנסנו אל הבקתה, אלירז כבר שכבה מעולפת על השטיח. "אני לא מאמין שבאתם!", יוגב נפל על צווארו של חזקי ולא ידע את נפשו מרוב התרגשות. "אנחנו עדיין מחכים לרופא המקומי"

"יש איזו מין תחושה כזו באוויר, כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו", מסבירה לי שיר מאוחר יותר, במרפסת הפתוחה, לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק עם חזקי ואיתי

מחובתנו למצוא את הבן החמישי הזה, להזכיר לו שהוא יהודי, לקרבו אלינו באהבה ולהושיבו אל שולחן הסדר. ככה פשוט. בלי לשפוט. רק להרעיף עליו אהבה, וכמה שיותר. על כן, מלבד קטמנדו ופוקארה – לא שוכחים גם את אלה שמטפסים על ההרים

הוא מבקש להניח תפילין בפעם השנייה בחייו. "זה בשביל עם ישראל!", הוא אומר

אשר מביט אל תוך עיניו הירוקות של יצחק בן ה-12, ואומר לו שיעשה זאת. הוא מבטיח. ההשפעה של הילדים בשליחות גורמת לי לדמוע. תמיד. זה חזק ממני

היו כאלה שהרימו גבה על השהות שלו אצלנו. שאלו מדוע הוא לא מתגייס למילואים בשעה כזו, אבל זו היתה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא החשוב של הלומי קרב

ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים

לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?

נכנסתי לשם אחת, ויצאנו חמש, היישר להדלקת נרות של שבת

הבטחתי לה שעל כל דמעה של עצב – עוד יבואו כל כך הרבה דמעות של שמחה

לפני 15 שנים עוד קראו לה ביהנדרא בסנט. היא התגוררה בקטמנדו. היום היא עליה שולמן

וכך, בשבת, ב-10 בבוקר, אחרי לילה שבו כמעט לא ישנתי, אני רואה את חזקי, בחולצה לבנה קצרה למרות הקור המקפיא ששרר בהרים, מגיע לבית הכנסת כאילו הכל כרגיל

"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים