יבוא יום ופתאום נהיה משוחררים מהשבי הפנימי שכובל אותנו, מהכאב והצער הפנימי שהוא נחלת הגלות, פתאום נרגיש מה זה "עבד השם הוא לבד חופשי". חופש אמיתי, ידיעה נינוחה וברורה שהשם הוא המלך, שאין עוד מלבדו
כששאלתי את הבחורה ההיא "ממה את פוחדת?", היא ענתה "מלהתעלף". "כן", אמרתי לה, "תתעלפי. ואז מה?". "מה זאת אומרת מה?", היא נזעקה. "אני אתעלף!"
אם היינו יודעות כמה כל מילה שלנו יקרה וחשובה לפני השי"ת, היינו מזדקפות ומרגישות אהובות מאד. איך כתוב במלאכי פרק א'? "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'". בלי סוגריים וכוכביות החרגה או תנאים
הימים האלו מתאימים כל כך לבכי על כל הכישלונות שלנו, על המקומות שאנחנו לא מצליחות להיות מי שהיינו רוצות להיות. זה בדיוק הזמן. אנחנו רק צריכות להסכים לשבת עם עצמנו
הקב"ה בכלל לא מתעסק בקטנות שאנחנו מתעסקים איתן, הוא פשוט רואה את הדבר הענק הזה שנקרא "אנחנו" מתחבא מתחת לגוף ולאגו ולאישיות שנרקמה לנו עם השנים
זה הזמן להתחזק באמונה רגע לפני שמשיח כבר כאן, ובשביל זה צריך זמן שקט, של הקשבה פנימה. להניח ראש רפוי על אבא שבשמים, ולדעת שהכל בסדר
כדי לצאת מתקיעות את צריכה לאפשר ליצירתיות שלך לעבוד. יש בתוכך ילדה קטנה, סקרנית ומתוקה, שקצת כבתה עם השנים, שקצת שכחה מה זה לחיות, לגלגל על הלשון טעמים חדשים... השבוע תשקיעי בה קצת
כל יום שאת מקבלת חיים יש לו מטרה. צריך לחפש אותה, ובשביל זה צריך יישוב הדעת. ספירת העומר זה הזמן הנכון לשבת לבד קצת מחוץ לרעש של החיים ולהתבונן בכלי שלנו
פסח הוא זמן מתאים מאין כמוהו לבקש על הגאולה גם בעניינים האישיים שלנו, להאמין שכמו שיצאנו מגלות מצרים, כך ניתן לצאת ממקומות חשוכים וגולים בתוכנו
עשירית הפסיעה לפני, יונה לכלכה בטפטוף סמיך על המדרכה, סנטימטרים ספורים מהפנים שלי. יכולתי להיות שם עוד עשירית השנייה. אבל יכולתי גם לא לראות את זה. אז מה ה' רוצה פה?
הקב"ה לא צריך את ההסברים שלנו, את הרעיונות שלנו איך לתקן את זה... רק שנסכים להראות לו איפה מלוכלך, איפה כואב
הדיבורים האלו יקרים מאד אצל השם. דיבורי אמת, שגם אם הם לא נראים לנו פוטוגניים – הם אמת, ואמת צריכה להיאמר
דמייני לעצמך הקרנה באולם חשוך על מסכים מהסוג שפעם היו מקרינים, כאלו שמציגים את הסרט רק בחושך – רואים אריה, גדול, מפחיד... אימה. ואז מגיע פתאום מישהו ומדליק את האור
תעצמי לרגע עיניים, תכוונני הסתכלות לעיניים הפנימיות המשוכללות שלך, רואה מה קורה? רואה שכולם רצים, שכל רגע צצות מולנו תמונות חדשות שמזיזות אותנו ממה שרצינו באמת לעשות?!
דווקא אחרי שהגענו לתובנות חדשות על עצמנו, החלטנו במה אנחנו מתקדמים בע"ה בשנה הקרובה, סלחנו לאחרים וגם לעצמנו, זה הזמן הכי מתאים לצאת מאזורי נוחות. הבית. המקום הבטוח. הסלון שלנו, כל אלו אינם רלוונטיים בסוכות
גם כאן היצר מגיע ותוקף בכל הכוח. הוא מצייר לנו ציור שהיה לדעתנו אמור להיראות כך וכך, מספר לנו שיכולנו לפעול אחרת כדי שזה ייראה אחרת, ואז הורג אותנו לאט לאט עם הסם הנוראי של האשמה
הריפוי הטבעי של הגוף מלמד אותנו משהו בקשר ליכולת התשובה, שהיא יכולת מופלאה בפני עצמה, ומזכירה מאד את עניין ההתחדשות של הגוף
החיים פשוטים הרבה יותר ממה שהם נחווים, אם אנחנו לא סוחבים על הכתפיים את התיק הכבד נורא של האשמה
פעם ידעו האנשים שהעולם הזה הוא תחנת מעבר לא קלה בדרך אל היעד, וככזו - סבלו את תלאות הדרך בהבנה. היום - כשהאג'נדה היא לחפש את הנוח והקל, התסכול גובר
חשבתי על היהודים שלא זכו להסתכל במבט קוסמי של אמונה על מה שקורה כאן. היה ברור לי שבלתי אפשרי לעמוד בכאב כזה, בלי אמונה
