מה עושים כשיש כעס מול בורא עולם?

"ושבו בנים לגבולם". איזו התרגשות בלתי נתפסת. אילו עוצמות של רגשות העם שלנו חווה בתקופה האחרונה.

אנחנו לא יודעים מה עבר על הבנות הצעירות האלו בשבי האכזרי של החמאס, ואולי עדיף שלא נדע, כי אני מרגישה שאין לנו בפנים כלים להכיל את זה. אנחנו יכולים רק לבקש על אלו שעוד נותרו שם, מאחור, שיחזרו גם הם ומהר.

רק לשמוע על צורת השחרור האכזרית של הבנות האלו, בלי טראומת יום החטיפה ומה שעבר עליהן שם יום יום – רק השחרור האכזרי הזה נותן לנו הצצה לצלקת העמוקה החרוטה להן בלב, כזו שהלוואי שתוכל אי פעם להתרפא.

הנפש של כולנו עוברת בימים אלו חוויות מטלטלות וזה מרגיש שהיא רכה וחלשה מדי מכדי להכיל אותן.

כשיעקב פגש את בנו יוסף לאחר שנים של דאגה מה הוא עשה? אמר קריאת שמע.

ברגע שהוא מבין את המהלך האלוקי המושלם של התגלגלות האירועים הוא קורא בהתרגשות: ה' אלוקינו ה' אחד – הכוונה: כל מה שעושה ה' הכל אחד - הכל מושלם ומדויק.

אין לנו ספק שכל האירועים האחרונים הם חלק ממהלך אלוקי מושגח ומדויק שיוביל לגאולה. אנחנו יודעים את זה היטב, וגם יש לנו ניסיון... אלא שלא תמיד אנחנו גם מרגישים את זה בלב.

לפעמים הלב שלנו מפרפר בפחד, לפעמים אנחנו מרגישים שמה שקורה כאן לא יכול להיות, שהיה צריך להיות אחרת. כמובן, מיד אנחנו מתקנים את זה דרך החשיבה והשכל, כדי שלא נכפור חלילה, אבל הלב שלנו לא רגוע.

אז מה עושים עם רגשות בלתי פתורים מול השם?

מה עושים כשיש כעס מול בורא עולם, ולא מחמיא לנו אפילו להקשיב לו, לכעס, ולהאמין שהוא קיים?!

מעניין. כשיעקב אבינו מתעורר בהר המוריה, לאחר שחלם על המלאכים העולים ויורדים בסולם, הוא אומר: "וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

האם יתכן שאחד מהאבות הקדושים משתמש בביטוי "לא ידעתי שיש אלוקים"? הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, וברור שהוא יודע את זה.

יעקב אבינו מספר לנו על רגשות קשים שעשויים לפגוש כל אדם באשר הוא בסמטאות החיים, רגשות של חושך והסתר פנים ברמה כזו שהאדם מרגיש כביכול אלוקים לא נמצא במקום.

בקליניקה רואים מאד ברור איך ששכל ורגש הם שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם.

אישה מגיעה עם סיפור של חרדה עוצמתית. בשכל היא יודעת להסביר כל כך יפה למה אין צורך לפחד, שאני מעריכה שהיא יכולה לתת הרצאה מחזקת מאד באמונה בנושא הזה, אבל הלב שלה לא קשוב.

הוא נמצא בתדר מקביל, כזה שמרגיש, לא יודע או חושב.

יש פער משמעותי בין השכל לרגש. הרבה פעמים השכל – יודע. הלב – לא מוכן לקבל.

גם במקום הזה, זאת אומרת, במקום שקשה לראות – יש אלוקים, כפי שסיפר לנו יעקב אבינו. והתפקיד שלנו הוא להכניס את אותו באומץ בדיוק לשם.

לפעמים אנחנו חושבים שלשם עדיף לא להכניס את השם. לא נעים, אתן יודעות, לשתף את השם בכך שאני כועסת או מאוכזבת ממה שקורה בעולם שברא, או רועדת מפחד מפני ההנהגה הבלתי מובנת שלו.

אז מה עושים?איך מחברים בין השכל היודע ללב שחושש?

העצה הכי פשוטה היא לשבת מול מי שברא אותך ולספר לו את זה: "אתה יודע, אני מפחדת מאד.  העולם הזה מרגיש לא בטוח, ואני גם כועסת שזה נראה ככה, כי אני לא מבינה... והסיפור של החטופים, בכלל...".

הדיבורים האלו יקרים מאד אצל השם. דיבורי אמת, שגם אם הם לא נראים לנו פוטוגניים – הם אמת, ואמת צריכה להיאמר!

איך אמרו הצדיקים? "והעיקר שהכל תלוי בו הוא לילך בדרך האמת על פי מדרגתו". זה הקשר עם השם. דרך האמת. ואם אתה במדרגה נמוכה – תביא את המדרגה הזו שבה אתה נמצא, תדבר עליה. זה לא אתה שבראת לעצמך את המחשבות האלו. נכון?! אז אל תחשוש.

ואפשר לקחת מכאן לימוד על כל נושא מערכות יחסים. גם בקשרים, הכי טוב ללמד את עצמנו לדבר אמת. גם אם נדמה לנו שבגינה תהיה אי נעימות. האמת עדיפה על פני הדחקות שסופן רע ומר...

אם בני זוג יודעים לשבת זה עם זו ולדבר על החוויות והרגשות שלהם בתוך הקשר (כמובן בכבוד ובבגרות), גם אם הן לא נעימות – הקשר ביניהם ייראה אחרת לגמרי מזוג שמחייך בחוץ ומתפוצץ מכעס בפנים.

קונפליקטים ורגשות לא מגיעים לחינם. יש להם תפקיד!

התפקיד של הרגש הוא להדליק לנו נורה אדומה, שמשהו בהתנהלות העכשווית לא נכון לנו וכדאי לטפל בו. אם נתעלם מהערת האזהרה הזו - נפסיד עולמות שלמים שעוברים דווקא שם.

הלוואי שנלמד לומר אמת בלי לחשוש, לחוות קשר עם השם אפילו כשקשה, דווקא כשקשה, הכי הכי כשקשה. הרי זו ההזדמנות למצוא דיבורים שלא יהיו לנו בשום זמן אחר.

מצרפת שיר מדהים שכתבה רחל סרולוביץ על אמהות החטופים.

והלוואי שנזכה בקרוב לבשורות טובות ולגאולה שלמה.

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.