ראש השנה של אמונה וביטחון: האם את זוכרת להאכיל את האפרוחית שלך?

פגשתי קבוצת בנות מתוקות שבאו לשמוע כמה דיבורים מחזקים לפני ראש השנה. חלקן עוד היו בתלבושת מהסמינר, אף על פי שהיה כבר 21:00 בערב. אחרי יום לימודים מפרך והמון עיסוקים הן באו, כי הלב שלהן התגעגע.

וחשבתי כמה הלב של כולנו מתגעגע, וכמה הנשמה שלנו צמאה ורעבה ומתעלפת למזון מותאם, כי מה שמתאים לגוף לא מזין את הנשמה.

נזכרת בסיפור חמוד ששמעתי פעם. אדם אחד קנה אפרוח קטן וצהבהב, בתקווה שיגדל לתרנגולת, יטיל ביצים ויפרנס אותו. חלפו הימים, והאיש שלנו קם בבוקר ומוצא את האפרוח מוטל מת בכלוב. הוא היה כמובן נסער מאד וסיפר לחברו על האפרוח.

"האכלת אותו?", שאל החבר.

"אני?", התפלא האיש, "אני צריך להזין אותו? קניתי אותו כדי שהוא יפרנס אותי, לא אני אותו".

לנו זה ברור, מה שלא מאכילים – מת.

"ועוד דבר", אמר לו החבר, "זה לא היה אפרוח, אלא אפרוחית".

"איך אתה יודע?", התפלא האיש.

"כי יש חוק כזה בטבע, אפרוח שלא מאכילים אותו – צווח ומצייץ ומצפצף עד שאתה קם, פותח את הארון ומוצא לו משהו לאכול, רק שיהיה כבר שקט... אפרוחית, לעומת זאת, יש לה טבע אחר. כשלא מאכילים אותה, היא גוועת בשקט למוות".

האפרוח – הוא הגוף.

האפרוחית – היא הנשמה.

ניסית פעם לא להאכיל את הגוף? אחרי כמה שעות הוא מתחיל לקרקר, להרעיש, פותח מסך דמיוני במוח ומתחיל לדמיין בורקס, סנדביץ', או במקרה הטוב סלט ירקות... אבל הנשמה? היא תשב בשקט ותגווע אל מותה, גם אם לא נאכיל אותה שנים.

ואיך אפשר לא להאכיל את הנשמה היקרה שלנו? הרי היא חלק אלוק ממעל, חתיכה מנשמת אלוקים.

האם אנחנו מצליחים לקלוט את העוצמה?!

חודש אלול הוא זמן מיוחד, שבו יש קרבה מיוחדת מאפשרת ופותחת להזנת הנשמה.

מישהי שאלה אותי: "זו לא הצגה, כל הסיפור הזה שאנחנו מתנהגים יפה בחודש אלול ובעשי"ת, ואז מגיע סוכות והחורף ואנחנו חוזרים להיות בדיוק מי שהיינו קודם?".

"את יודעת", אמרתי לה, "יש לאחרונה מנהג כזה בשידוכים, שביחד עם הרזומה של הבחורה מצרפים תמונה שלה. הבחורה מצטלמת בתמונה הכי מחמיאה, ושולחת אותה.

"האם היא נראית ביומיום שלה כמו בתמונה היפה הזו? לא. אבל זו תמונה שאומרת – אני יכולה להראות ככה, זה המיטב שלי.

"בחודש אלול אנחנו אומרים להשם – תראה אילו צדיקים יכולנו להיות אם לא האבק והרעש של היומיום, ואם לא היה כואב לנו ומבולבל כל כך. ככה אנחנו יכולים להיות, תראה!".

יש באמת עניין מיוחד בימים אלו להיראות במיטב שלנו, להראות לבורא עולם איפה באמת אנחנו היינו רוצים להיות.

*
בחורה, שהגיעה לקבל עזרה, סיפרה על חרדות מהתעלפות.

החרדה הזו ממש ממלאת את כל היומיום שלה, בכל רגע נתון. הא לא הולכת למקומות מסוימים פן תתעלף, היא דואגת לקחת איתה בכל יום מים ושוקולד וכל מה שיכול לעצור או למנוע את ההתעלפות הזו, ועוד הימנעויות ודרכי פעולה שסיגלה לעצמה עם השנים.

וזהו, עכשיו הכל כבר לא עובד. אף על פי שהיא לא מתעלפת, ולא התעלפה כבר כמה שנים, אף על פי שהיא דואגת לזכור לקחת את כל מה היא חושבת שצריך כדי לא להתעלף, ולא הולכת למקומות שעלולים לטרגר התעלפות, למרות הכל – היא לא רגועה. היא עצבנית, מתוחה וחרדתית.

כשהיא דיברה, חשבתי כמה שהטיפול הרגשי הוא בעצם טיפול רוחני לכל דבר.

כשהשם ברא את האדם, המלאכים לא האמינו ביצור הזה שנקרא: "אדם". הם אמרו שלפי איך שזה נראה, אין לו סיכוי להבין את המהות האמיתית שלו, שהוא יתבלבל, שיכולת השליטה (הבחירה) שניתנת לו פה בעולם תביא אותו למצב של "אנא אמלוך" (אני אשלוט).

אבל הקב"ה כן האמין בנו, כי הוא ידע כמה מדהים ומיוחד זה יהיה אם נעבוד, למרות יכולת השליטה המדומה שקיבלנו, על המלכת השם., אם נעז להוריד שליטה ולהרגיש חסרי אונים, ונבכה את זה, ואז יבוא ביטחון גדול במי שברא אותנו.

כששאלתי את הבחורה ההיא "ממה את פוחדת?", היא ענתה – "מלהתעלף".

"כן", אמרתי לה, "תתעלפי. ואז מה?".

"מה זאת אומרת מה?", היא נזעקה. "אני אתעלף!".

"בואי נעז להיכנס לזה עוד קצת", ביקשתי ממנה. "נניח שאת אכן מתעלפת. ממה את חוששת? מה עשוי לקרות לך בזמן העילפון?".

"תראי", היא אמרה, "למות אני לא פוחדת".

"הופה", חשבתי לי, "הבחורה רועדת מפחד להתעלף, שזו תופעה לא מסוכנת בדרך כלל, ולא פוחדת מלמות".

"את לא פוחדת למות?", שאלתי.

"מה יש לי לפחד?", היא אמרה, "אם אני אמות – אני אמות. אין לי מה לעשות בקשר לזה, אין לי איך למנוע את זה...". ואז היא ענתה ממה היא כן פוחדת, ושם באמת יתמקד הטיפול, אבל בהמשך הבנו ביחד שהיא בעצם פוחדת כי היא סוברת בטעות שיש לה שליטה על מה שיקרה או לא יקרה לה, וכמה לחץ מיותר היא סוחבת על הכתפיים שלה, לחץ שמישהו אחר אחראי לו בכלל, כי גם אם היא תשתה כל היום ותאכל שוקולד ולא תצא לשמש – היא עלולה להתעלף, ולהיפך...

היא בעצם פוחדת מהפחד.

כמו כולנו.

וכמה טוב שפעם בשנה מגיע היום הגדול הזה, כדי להזכיר לנו מי אחראי פה על הכל, מי המלך.

המלכת השם זו המלצה חמה, רותחת, מהשם, איך לחיות ברוגע ובשלווה את חיינו.

*

קחי לך כמה דקות של התבוננות:

האם יש בחיים שלך עניינים שאת מנסה בכל הכוח לשנות?

האם יש משהו או מישהו בחייך שאת לא מוכנה להשלים איתו?

בערב ראש השנה זה הזמן לעשות עליו עבודת המלכת השם.

זה פשוט. שבי וספרי להשם במילים שלך כמה את לוקחת שם שליטה, כמה את לא מוכנה לאהוב ולקבל את מה שיש ממילא, כמה את נלחמת... הזכירי לעצמך שהכל זה הוא וממנו, ולא קשור אליך כלום מלבד געגוע לטוב תפילה, והשתדלות קטנה.

איך כתוב: "בטח בהשם ועשה טוב", כמה זה פשוט.

הכל בידיים של השם. תבטח בו, תניח עליו, תשחרר ממך, ועשה טוב – בדקי מה את יכולה לעשות מבחינה מעשית בקשר לזה, הדבר הכי קטן שבאחריותך.

עשי את שלך, וזהו. את כל השאר תניחי.

זה כבד. חבל לסחוב לבד על הגב, כשאפשר להניח, והעגלה תיסע מעצמה.

הלוואי שנזכה להמליך את השם על כל תחום בחיינו.

שנה טובה ומתוקה!

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות. rk054845332@gmail.com