זה הזמן לעצור רגע, להסתכל: מה מכאיב לך? טור לקראת תשעה באב

אז הנה אנחנו כאן, ערב תשעה באב תשפ"ה, כבשה פצועה בין שבעים זאבים מורעבים. מורעבים מאד. ואם לא שהיא נושאת עיניים למעלה, כבר מזמן לא היתה כאן.

מעגל השנה מספר לנו איך עובדים עם הרגשות שלנו: בפורים לומדים איך לעבוד עם השמחה, בפסח – עם חירות פנימית, בחנוכה – עם הקדושה מול הטומאה, וכן הלאה...

עד שמגיע תשעה באב.

אנחנו אלופים בלהגן על עצמנו מלהרגיש כאב, עושים הכל שבעולם כדי לעטוף את הלב בשכבות שלא ירגיש, מדחיקים, מכחישים, מסבירים, מצחיקים... וזה עובד לנו יופי ברוב הזמן. בחירה שלנו אם להסתכל עליו, על הכאב, או להזיז הצידה כאילו לא ראינו.

אבל בתשעת הימים אנחנו מחויבים לשבת עם הכאב שלנו ביחד לפגישה. הוא הרי קיים בכל מקרה. אז הנה לנו הזדמנות לערוך איתו פגישה.

דמיני לעצמך שאת רצה ורצה ורצה, ומישהו שואל אותך: "גברת, למה את רצה?", ואת, טרופת נשימה, עונה: "מפלצות". את בורחת ממפלצות.

ואת ממשיכה לרוץ ולרוץ ולרוץ... וכבר אין לך כוח, ואת כבר מרגישה שעוד זמן קצר תתעייפי ברמה כזו שלא תוכלי להמשיך, אבל את ממשיכה לרוץ, כי מה? תיפגשי עם המפלצות?!

ואז מציע לך ההוא ששאל הצעה מעניינת: "מה אם תעצרי לרגע ונסתכל ממי את בורחת? בואי נניח את כל המפלצות פה ממול, ונטפל בהן, בזו אחר זו. אולי הן לא מפחידות כפי שהן נראות, אולי חלקן בכלל לא קיימות... תהיה פגישה מעניינת. בואי".

"אבל אני פוחדת", את אומרת וממשיכה לרוץ. "אני לא רוצה להיפגש איתן, אני בורחת מהן".

אבל אז מגיע הרגע הזה שכבר אין ברירה. את מתיישבת באפיסת כוחות, והן מגיעות, בזו אחר זו, המפלצות.

את מתיישבת ומגלה בחיוך של הקלה שלברוח מהן היה הרבה יותר קשה ומפחיד מאשר להיפגש איתן ככה, פייס טו פייס.

בתשעה באב זה הזמן. יש לנו הזמנה מיוחדת לשבת עם הכאבים שלנו, עם הרגשות הקשים, אלו של הגלות, ולערוך איתם הכרות. וזה לימוד חשוב – כי לדעת איך להתמודד עם רגשות חיוביים – קל לנו, אנחנו מסתדרים עם זה מעולה, אבל לדעת לעבוד נכון עם רגשות קשים?

זה כבר דורש מיומנות ולימוד, אבל לא כדאי לפספס את ההזדמנות הזו.

כל החיים אנחנו נפגשים עם רגשות קשים, בבית, בזוגיות, בעבודה, מול הילדים... אם לא נדע איך מתמודדים עם כאב, ונברח בכל פעם שהוא יצוץ – נפספס את החלק העיקרי במערכות יחסים.

*

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – הפסוק הזה מספר לנו שכל רודפי ק-ה, השיגו ו-ק (ההשלמה לשם השם) בימים אלו, בין המצרים. וזה מרגש.

אלו ימים שאפשר להשיג בהם הרבה דברים, דווקא מתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה.

והנשמה שלנו יודעת את זה, והיא מתגעגעת מאוד מאוד להשיג את הקשר הספציפי הזה עם בורא עולם.

כשעם ישראל היו בגלות לאחר חורבן הבית, הם עברו דברים איומים שמתוארים בקינות – ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן... וכל מה שאנחנו מכירות ומזדעזעות לקרוא בכל שנה מחדש.

אבל בפרק המתאר את החורבן, "על נהרות בבל", אנחנו מגלים שעל מה הם בכו שם? לא על נהרות הדם שנשפכו, לא על הסבל הפיזי, אלא: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".

"כי חולת אהבה אני" – הם בכו על הגעגוע, על החסר הנורא והאיום של הקב"ה בחייהם. כי הם הכירו למה להתגעגע.

הם בכו על ציון, על מוקד ההזנה הרוחנית, על החיבור לה' שנעלם עם החורבן.

אנחנו רחוקים כל כך, שכבר שכחנו, כביכול, למה אנחנו מתגעגעים.

אז איך מגלים את הגעגוע הזה, ואיך עובדים איתו?

בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור כותב לנו: "אם יהודי אינו מסוגל לבכות על חורבן בית המקדש, שיבכה על החורבן של עצמו".

וזה כל כך מעודד, כי לבכות על החורבנות הפרטיים שלנו לא קשה לנו... אנחנו רגילות, כנשים, קצת לקטר, קצת לבכות ולהתלונן, וזה כל כך פשוט. זה פשוט זה.

לא באמת משנה למה מתגעגעים, אם יודעים שמה שיצר את החסר זה הדבר האמיתי – הגלות.

הימים האלו מתאימים כל כך לבכי על כל הכישלונות שלנו, על המקומות שאנחנו לא מצליחות להיות מי שהיינו רוצות להיות, על מה שחסר לנו במערכות יחסים או בחלק הגשמי או הרוחני בעולם הזה.

זה בדיוק הזמן.

אנחנו רק צריכות להסכים לשבת עם עצמנו לזמן של התבוננות. זה לא יגיע לבד, אנחנו נצטרך להתאמץ על זה, להזיז את כל המטלות והשכבות שכיסינו בהן את הרגשות, ולהתיישב לבד, כן, לבד, אני עם מי שברא אותי – לזמן של התבוננות.

והנה רעיונות לשאלות לשיחה פתוחה בנושאי גלות:

איך את מרגישה?

ממה את מצטערת?

מה מכאיב לך?

מה היית רוצה מאד לגאול כבר בחייך?

למה הלב שלך מתגעגע?

זו אולי השיחה הכי מרתקת שהיתה לך אי פעם.

היא בוודאי הכי מנחמת.

כי כשבורא עולם מסתכל לך בעיניים ושואל אותך – מה כואב לך?  איפה מצער?

אין מנחם יותר מזה.

"קחו עמכם דברים" – תביאו עמכם, עם מה שיש בכם, דיבורים, ובואו. עם הייאוש, עם הפחד, עם הכאבים והחששות.

תארי לך מה היה קורה לו היית אומרת לבעלך: "אני פגועה עכשיו, אז נדבר בעוד חודש...".

איזה פספוס! דווקא במקומות של הפגיעה, הקשר מקבל תפנית ומתחזק. אם לא בורחים, אם נשארים, אם מסכימים להסתכל לזה בעיניים.

ימי בין המצרים הם באמת זמן של כאב ופחד, אבל זה בדיוק העיתוי הנכון לחזק את הקשר עם בורא עולם, דווקא משם.

ידוע שהיצה"ר מפעיל את כל התותחים ברגעים האחרונים שלו. המצב מתדרדר מרגע לרגע, הסבלנות של האנשים נגמרת, כל הזמן.

סיפרה לי גרפיקאית שהזמן של תמונה בקליפ, הזמן הזה שבו אנחנו מסתכלים על תמונה אחת בלי להשתעמם, הולך ויורד משנה לשנה, עד שהיום אנשים לא מסוגלים להסתכל יותר משבריר שניה על אותה התמונה.

המון רעש. המון הסחות דעת.

לכן חשוב כל כך, בימים כאלו של עשיה טרופה והסחות דעת – להתאמץ בשביל יישוב דעת פעם ביום.

אל תוותרי לעצמך.

שבי לפחות בימים האלו, שנשארו עד תשעה באב, וגם בתשעה באב עצמו, ותתבונני.

*

במהלך התבוננות, נזכרתי בסיפור של המלך ההוא שרצה להפיל חומה, ולא הצליח לאורך תקופה ארוכה ועבודה מאומצת מאד לעשות זאת, ואז הגיע חכם אחד ואמר לו: "המאמצים שלך הועילו, החומה כבר כמעט נפלה, רק צריך לשלוח כמה ילדים שידחפו קצת – והיא תיפול. וכך היה, הגיעו כמה ילדים, דחפו את החומה בעדינות והחומה נפלה.

ואז חשבתי לעצמי שלצערי אני לא מאמינה מספיק, עדיין לא מעריכה מספיק את היכולת שלי כאדם חלש וקטן לדחוף סופסוף את החומה ולהביא את הגאולה.

ועשיתי עם זה קצת עבודה, ופתאום התעודדתי והזדקף לי הגב, ופתאום האמנתי באמת לכמה רגעים שהתפילה הקטנה הזו שלי יכולה להביא גאולה. כן,

התפילה.

הקטנה.

הזו.

שלי. (ושלך... ושלך...)

יכולה.

להביא גאולה.

ה"חפץ חיים" היה אומר: "בכל המלחמות אי אפשר לידע באמצע המלחמה מי יהיה המנצח, אבל במלחמה הזו יודעים אנו בבירור סוף דבר, ככתוב: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והיה ה' למלך על כל הארץ'".

כמה טוב להילחם כשיודעים שהסוף יהיה בטוח טוב.

ויש לנו הבטחה שיהיה טוב.

גאולה קרובה.

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.

למאמרים נוספים של רותי קניג, לחצי כאן.