"אמרתי לו 'רועי, אתה חי!', והוא מלמל: 'אני דואג לוילנסקי"

"התחנה הבאה: חוצות המפרץ". כריזות קריין הרכבת מלוות את שיחתנו. הילה כהן משוחחת בקול שקט, כשלידה יושב בעלה יאיר. כשהזיכרונות מציפים אותה, הוא נוטל את המושכות וממשיך אותה. לצידם מנמנם רועי בן ה-15, כשהוא חבוש בעינו. שלושה שבועות עברו מפיצוץ הנפל בגליל העליון במהלך טיול של הישיבה התיכונית "אורט" מעלות. רועי עמד במרחק של שני מטרים ממקור הפיצוץ. הוא ספג רסיסים באזורים שונים בגופו, כשהפגיעה הקשה ביותר היא בארובת עינו השמאלית אליה חדר רסיס מתכת בגודל של חצי ס"מ. בעת השיחה הם עושים את דרכם לבית החולים איכילוב לבדיקה חשובה, ומתפללים לבשורות טובות.

זה קרה בזמן שהנערים התפללו מנחה. רגע לפני "עלינו לשבח", נשמע פיצוץ אדיר שהעיף את התלמידים ומוריהם לכל עבר. "רועי עף על הפנים", מתארת הילה. "הוא ראה שכולם מתחילים לרוץ, ניסה לקום ושוב נפל". אנשי הצוות נפצעו, חלקם קשה, והתלמידים נחלצו לנהל את האירוע יחד עם אחד הרבנים הפצועים. בתושייה רבה הם פשטו חגורות וציציות, יצרו חוסמי עורקים ועצרו את הדימומים של חבריהם ומוריהם.

"אתה חי"

רועי יצא לטיול ברוח טובה. בתחילת השנה החלו בישיבה תוכנית חדשה, במסגרתה יוצאים תלמידים בכיתות ח'-י' מדי חודש למקטע בשביל ישראל. המסע התנהל ללא מכשירים ניידים. מספר מצומצם של תלמידים הוגדר כצוות סושיאל וצילום, והם קיבלו אישור מיוחד לשאת טלפונים סלולריים. בעזרת המכשירים הללו הם הזעיקו את כוחות הרפואה, מסרו דיווח מפורט על המצב ואף הבהירו כי יש צורך במסוקים.

"בסביבות השעה שלוש, מורה מבית הספר בו אני מלמדת העבירה הודעה בקבוצה של הצוות. בהודעה נכתב שהיה אסון ברכס רמים, במהלך טיול של תלמידים ומורים, ושיש פצועים והרוגים", משחזרת הילה בקול רועד. "בהתחלה לא קישרתי. באותו זמן בדיוק, הבת הגדולה שלי הייתה בנסיעה ברכבת ושמעה שתי נשים מדברות על האסון. היא הכירה את האזור ומיד הבינה שזה הטיול של רועי". אחותו של רועי החלה להתקשר אליו פעם אחר פעם, עד שהשיחה נענתה על ידי ילד אחר. בדיעבד התברר שהיה זה הילד ששמר על רועי ער. "היא שמעה את רועי ממלמל: 'תנתקו, תנתקו'. לדעתי הוא רצה להגן עליה, שלא תילחץ".

החבר העביר את השיחה לאיש צבא, שמסר לה פרטים על מצבו של רועי. "הוא אמר לה שהוא פצוע, מדי פעם מאבד הכרה, אבל ברוך ה' חי". האחות ביקשה ממנו לעשות שיחת וידיאו קצרה, אותה הקליטה ושלחה להוריה. הילה לא מפסיקה להודות על ההקלטה הזו, שהרגיעה אותה בשעות הקשות שעברה אחר כך. הפצועים פוזרו בין בתי החולים, ובסערת האירוע לקח זמן רב עד שאיתרה, בעזרת אנשים טובים, להיכן פונה בנה.

בעלה יאיר היה אז בנסיעת עבודה בחו"ל. כשהילה הגיעה לבית החולים, היא ראתה את בנה יוצא מבדיקת CT כשהוא פצוע ונאנק מכאבים. "אמרתי לו 'רועי, אתה חי!', והוא מלמל: 'אני דואג לוילנסקי (יאיר וילנסקי ז"ל הוא ההרוג באסון - מ.ל.). ראיתי אותו שוכב שם. אני רוצה שירדימו אותי, שאני לא אזכור ולא ארגיש'. מאוד כאב לו". רועי ויאיר היו חברים. הילה מספרת שבשנה שעברה יאיר שבר את רגלו, ורועי דאג לשאת אותו על כתפיו ממקום למקום.

"המון ניסים"

"שנדבר על הניסים?", הילה שואלת. לא קל לה לדבר על הפציעה, שהשלכותיה עוד נחוות ונלמדות, וגם לא על האובדן הטרי של החבר. "היו להם המון ניסים", הקול שלה מתמלא בהודיה. הרסיס הקטלני הוכנס בתמימות לתיקו של אחד הילדים כבר בתחילת הטיול. במשך שעות הוא היה בפנים. שעה קלה לפני הפיצוץ, הנערים עצרו להפסקת אוכל, פתחו אמגזיות ובישלו. "אם זה היה מתפוצץ כשהם על הרצפה, כולם היו יכולים להיות עם פגיעות ראש קשות".

כשסיימו את הארוחה, הם נערכו להעלות לאוטובוס. במחשבה שנייה, הוחלט להקדים ולהתפלל לפני הנסיעה. הילה מצטמררת מהמחשבה מה היה קורה לו הפיצוץ היה קורה באוטובוס. בעודם מתפללים, התקרב לאזור רכב. חלק מהנערים ירדו לחלקו השני של הכביש ואפשרו לו לעבור. "החבר'ה שירדו ניצלו, שזה נס גדול. היו שם עוד ניסים. ילד שרסיס נכנס לו לראש, יצר דימום ויצא – בלי לפגוע במוח. ילד אחר החליט בדיוק להפוך את הכובע שחבש – והרסיס נתקע במצחייה. והיה עוד אחד שרסיס שפשף לו את חוט השדרה. הכול היה 'כמעט', וזה חסדי ה' ממש". היא מוסיפה, כי גם הרסיס שקרע את עינו של רועי היה יכול לעולל נזק חמור יותר. "אם הוא היה ממשיך עוד קצת, הוא היה נתקע לו במוח, והיינו במקום אחר, ה' ישמור".

את מתארת את הכאב ואת הניסים, אבל אני לא שומעת אצלך כעס או אשמה. יש בכם כעס על האירוע?

"אנחנו קודם כל יודעים שהכול בידי שמיים. זאת פשוט גזירה, וזה מה שהיה צריך לקרות", הילה משיבה מיד. האירוע קרה ימים ספורים אחרי חול המועד סוכות. במהלך ימי החג גדשו עשרות אלפי מטיילים, בהם ילדים ותינוקות, את הרי נפתלי. "טיילו שם כ-25,000 מטיילים, ולא קרה שום דבר. הטיול הזה היה עם אישורים, והישיבה עשתה מעל ומעבר. אני יכולה להגיד שלרועי יש איזה חוסר באנזים מסוים. כתבנו את זה באישור לטיול, בשורה של הרגישויות, והרב שלו התקשר לשאול אותי איך זה מתבטא. הם היו כל כך אחראיים, אבל יש דברים שהם לא בידינו. אין לנו כעס, חס ושלום, על אף אחד".

בעקבות האירוע יחידת יהלו"ם סרקה את השטח, ומצאה עשרות נפלים חיים. "חשבתי מה היה קורה אם הם היו מתפוצצים בעקבותיו. באמת רק לעמוד ולהגיד תודה רבה לקב"ה".

"נופלים וקמים"

לפני כמה ימים פרסם יאיר פוסט, בו שטח גילוי מצמרר, ואני מבקשת מהילה לשמוע על כך. "יש לי אחות חב"דניקית שמהרגע הראשון דחפה אותנו לבדוק תפילין ומזוזות", היא משחזרת. עומס ענייניו הרפואיים של רועי, וכן עומס מצידו של הרב הבודק, דחו את הבדיקה. לפני שבוע רועי השתחרר לראשונה הביתה, ובני הזוג יצרו קשר עם הבודק. "הוא אמר לנו שהוא ישב על זה עכשיו, ועד שנגיע זה כבר יהיה מוכן".

כעבור כמה שעות קיבל יאיר שיחה בהולה מהרב. כשהגיע אליו, פרש הרב בפניו את מזוזת הכניסה לבית והצביע על המילה "עיניכם". "האות ע' הייתה מחוקה בחלקה וחתוכה באמצע. הוא נתן לנו מזוזה חלופית, וממש דקה לפני שבת קבענו מזוזה חדשה". יאיר והילה פרסמו את הסיפור, כדי להעלות למודעות את החשיבות של בדיקת מזוזות. "בעקבותינו, הורים של חבר נוסף, שנפצע בטיול בראשו, שלחו את התפילין שלו לבדיקה. זה ילד שהוא בן 15, ולפני שנתיים רכשו עבורו תפילין מהודרות. אימא שלו שלחה לי בתדהמה, שגילו שהתפילין של ראש שלו נמצאו פסולות. אומרים שבתיקון שלהם, אתה מתקן גם משהו בגוף ובנפש", היא מציינת בתקווה.

מאז פציעתו, עבר רועי שלושה ניתוחים בעינו. הוא גם ספג חבלה באפו ועבר זעזוע מוח. "כרגע הוא לא רואה בעין הפצועה, מלבד אור. אנחנו מקווים שיקרו עוד ניסים, ושהוא יחזור לראות בעין הזו, ומודים לקב"ה על עין ימין שרואה".

בשבוע הראשון לפציעה, רועי אושפז בבית החולים בנהריה. הילה מלאת הכרת תודה על הטיפול המסור שקיבלו מהצוות ועל הגמישות שהפגינו כלפי החברים שבאו לבקר אותו. היא מזכירה את התפילות וההודעות שקיבלו מרחבי הארץ והעולם, ולא חוסכת במילים חמות גם על המשפחה, קהילת מעלות, החברים מהעבודה, וכן על חבריו של רועי וצוות הישיבה. "הגיעו חברים שעטפו את רועי, והיו איתו במשך שעות. רועי עבר מניתוח לניתוח, ולכן עוד לא זכה לקבל טיפול פסיכולוגי שיעזור לו לעבד את האירוע, אז היה לו את הביחד הזה".

בהמלצת הרב פירר, הם עברו להמשך טיפול באיכילוב, והיא משתפת כי השהות בבית החולים הראתה להם את פניו היפות של עם ישראל. "חברים של רועי נסעו מהצפון לתל אביב כדי לבקר אותו, חלקם היו עדיין פצועים, ואפילו על כסאות גלגלים. הם עשו אווירה ומילאו את המסדרונות בשמחה, והביאו לפתיחת הלבבות. גדל כאן דור של גיבורים".

בסיום הריאיון, אנחנו מדברים על אירוע משמח שהם חווים במקביל ממש בימים אלו – אירוסי אחותו הגדולה של רועי לפני שבוע. "היינו עסוקים בלשרוד ולהצליח לטפל בעין, בלי לפספס משהו. האירוסין הכניסו המון אופק, שמחה ותקווה. תודה לאל, זה העם שלנו – נופלים וקמים".