רוצה לפרוץ חסמים שתוקעים אותך מלהתקדם בחיים? תחליטי לאן את רוצה להגיע

"אני מדברת עם רותי קניג?", נשמע קול מהוסס מאחורי הקו.

"כן".

"רציתי לומר לך שאני קוראת את הספרים שלך ובוכה".

"למה בוכה?!", אני נבהלת לרגע.

"כי אני פתאום מבינה שאני לא אשמה. כי פתאום מישהו בא ואומר לי שלא עשיתי שום דבר בכוונה. שהמצב שלי הוא רצון השם. שאני לא משוגעת". היא מתייפחת. "כל החיים אומרים לי: תפסיקי עם זה, תחזרי לשפיות וזהו"...

שיחה בנוסח הנ"ל אני מקבלת כמעט מידי יום מבנות שמתמודדות עם אתגר נפשי או עם הפרעות אכילה (יש המון!).

זה מרגש אותי.

כי אני מבינה בפשטות שמה שאדם צריך זה כל כך מעט – רק קבלה.

שיקבלו אותו, שלא ישפטו, שלא ילעגו למצב שלו.

*

נסעתי באוטובוס בנסיעה בינעירונית והתבוננתי באנשים שנקלעו איתי אל אותה קופסת פח מוארכת למשך שעה ורבע. היתה נינוחות באוויר. כל אחד ישב במקומו, ובחר בעיסוק שלו (מלבד אלו שלא שומרים תורה ומצוות, שהיו בבועה משלהם, עולם וירטואלי נמס אל תוך הכלום...) רובם ישבו בנחת.

חשבתי על אפיזודה דומה בבית שלי. יקרה?

לא תמצאו אותי יושבת במשך שעה ורבע בחוסר מעש, מסתכלת סביבי, שומעת שיעור באוזניות בלי לעשות שום דבר נוסף עם הידיים....

אז מה ההבדל? מה גורם לנו לשבת בנחת בזמן נסיעה, ובבית לתזז?

כי אנחנו יודעים שאנחנו נוסעים, שאנחנו מתקדמים לאן שהוא. שלישיבה הזו יש יעד.

אנשי השליטה לכאן – שמעתם?! אנחנו רק בוחרים את היעד, אין לנו שליטה על איך וכמה מהר נגיע אליו.

השיפוטיות היא גם סוג של שליטה: אנחנו נדע למה נוצרה אצלה הפרעת אכילה ואיך היא צריכה להפסיק איתה(לא באמת אפשרי לבד!), בלי שטויות וזהו... ובא לציון גואל. סידרנו את המצוקה שסביבנו.

*

ספירת העומר זהו זמן טוב להתבוננות.

כדי לקבל את התורה- אני צריכה לבנות ולשרטט את הכלי האישי שלי- צריך לתת לתורה מקום מכובד להיכנס בה. לכן כתוב: "וספרתם לכם" – בשבילכם. זה הזמן לבדוק כמה הכלי שלי שלם, חזק, בנוי. איפה מחורר, או מלוכלך. ולבדוק את זה ממקום של אהבה וחיבור עצמי, לא של ביקורת.

להחמיא לעצמי על הדרך שעשיתי. להגדיל כמה נקודות טובות שיש בי. וגם לשאול את עצמי האם אני אוהבת את הכלי שלי, האם הוא מסוגל לדעתי להחזיק את התורה, או שאולי הייתי רוצה לעשות בו כמה שינויים.

ואם אני רוצה שינוי בחיי? מה לעשות?

אין לנו שליטה על שינויים. אנחנו יכולות רק לרצות. להשתוקק. להגביר כיסופים ולהתפלל על זה. כל השאר לא קשור אלינו.

רוצה להיות בשמחה ולא הולך לך? באת. רצית. אפילו ניסית לכמה דקות קטנות... זה מה שנמצא בידיים שלך. עכשיו רק תמשיכי לנסות ולהתגעגע לסירוגין.

אם יודעים את זה מגיעה שלווה, לא מתאמצים לדחוף אוטובוס שממילא נוסע.

רוצה לפרוץ חסמים שתוקעים אותך מלהתקדם בחיים? שבי להתבונן, לרצות. לדבר את הרצון, לדייק אותו. להתפלל לבקש אותו. כמה שזה פשוט!

תחליטי לאן את רוצה להגיע. שבי עם עצמך פעם ביום כדי לספר לעצמך לאן את רוצה להגיע. דייקי את זה עוד. ועוד. ועוד. בקשי על זה.

איפה תרצי להיות בעוד חמש שנים? עשר שנים? ובתחום אחר?  שאלי את עצמך שאלות שיוכלו למקד אותך בדרך אל המטרה שלך.

זה לא סוד שאנחנו מקבלים מידי יום חיים כי אנחנו נחוצים פה. כי בעולם הזה נמצא מי יש לו מטרה, תכלית. כל יום שאת מקבלת חיים יש לו מטרה. צריך לחפש אותה, ובשביל זה צריך יישוב הדעת. ספירת העומר זה הזמן הנכון לשבת לבד קצת מחוץ לרעש של החיים ולהתבונן בכלי שלנו.

*

בכל יום השם בורא את העולם מחדש.

אנחנו יודעים את זה היטב, ובכל זאת זה מטעה כל כך. החוקיות נראית כאילו ממשיכה את עצמה מאתמול. אותם הפרחים ממשיכים לצמוח, אותם השמים, אותו הים, אותם המדרכות והכבישים, להבדיל... יש שגרה. יש הרגל. אנחנו רואים ומאמינים בטבע.

אבל לא. המציאות מתחדשת מידי יום ברצון השם. כך כתוב. היא לא קבועה ותמידית.

אמונה אמיתית היא להסתכל על המציאות כחדשה בכל יום. גם הדברים הטובים שיש לי הם לא שלי וגם המחשבה ש- "זו המציאות וכך היא תישאר"... "כזו אני ואין סיכוי שזה ישתנה"... גם זה לא קבוע.

(ואם את מרגישה עצבות ודיכאון וייאוש מלשמוע את זה, תדעי שככל שהנשמה עמוקה ומחוברת ומיוחדת ומדהימה יותר – היא נמצאת תחת מכבש טרור של עצבות מצד היצר הרע, בדומה לדוד המלך שנפל המון לעצבות, דווקא בגלל שהיה רוחני וגבוה ומחובר כל כך).

*

בימי ספירת העומר מלמדים אותנו לייקר כל יום באשר הוא. לכל יום יש ספירה מיוחדת ועמוקה משלו – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בספירת העומר קל לנו לראות את זה על הלוח, אבל חשוב לזכור שכך בכל יום בחיינו. לכל יום יש מספר ותאריך ושנה משלו, משבצת בלוח השנה, תאריך שלא ישוב לעולם.

הימים שלנו ארוכים או קצרים?

האמת שאין דבר כזה ימים ארוכים או קצרים. אריכות ימים קשורה בתוכן שהיה בהם, לא במספר.

יש אדם שחי מאה שנים אך ימיו קצרים וריקים מתוכן, ויש אדם שחי רק עד גיל 30 או 40 אבל כל יום בחייו היה מלא וגדוש, והוא משאיר אחריו המון.

כל אחד רוצה שימיו יהיו מלאים וארוכים.

חז"ל כינו את הימים המיוחדים הללו בכינוי החיבה "מ"טמונים", כלומר מ"ט (49) ימים שמונים וסופרים אותם, בדיוק כמו מטמונים יקרי ערך. מסתבר, שגדולתם המיוחדת של ימי הספירה, טמונה דווקא בספירה עצמה, בפסיעה מדרגה אחר מדרגה, לאט ובטוח. בהתבוננות הזו שאומרת: "הנה עוד יום עבר ומילאתי אותו בטוב".

הלוואי נזכה למלא את ימי ספירת העומר ואת שאר הימים ולהאריך ימים באמת!

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.