זו לא מלחמה רגילה של חיילים ומטוסים וטילים. זה זמן של אמונה

ימים מאתגרים. אין ספק.

הופכים עוד דף בסיפור הגלות המפרכת הזו, התרחשויות נוספות, דרמות, סיבוכי עלילה..

הפרק האחרון ידוע לכולנו, אבל כמה עוד נצטרך לעבור עד אז?!

שוב מזכיר את ימי הקורונה, כשהכל היה סגור והתכנסנו אל הבתים.

לי זה מזכיר עיבור וגדילה.

כשתינוק נולד את מסתכלת עליו וחושבת: "מה הוא בעצם עושה כל היום?".

הוא לא יוצר, יוזם, נותן, פועל...

הוא פשוט גדל. לא שום דבר אחר.

נראה שהקב"ה רוצה אותנו בהפסקה מאשליית השליטה של היצירה, שוב לנוח בחיקו של בורא עולם בלי לדעת כלום.

זה תקף לתמיד, שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, ואיך ייראה השבוע הבא, אבל בדרך כלל אנחנו חושבים שאנחנו כן יודעים, יש לנו תכנונים ותוכניות... בימים כאלו התחושה האמיתית של חוסר הוודאות נוכחת ומוקרנת על מסך אדיר ממדים בכיכר העיר.

"למרות המלחמה, אני כל הזמן עסוקה", אמרה לי בבהילות מישהי בקליניקה אתמול, "אין לי דקה פנויה", היא הוסיפה שוב אחרי שתי דקות. היות שאין לה עדיין ילדים, והיא גם לא עובדת בתקופה הזו, תהיתי על הבהילות שהשתמעה מהקול שלה, "אל תדאגי", היא אמרה פעם שלישית ברציפות, "אין לי אפילו רגע. אני כל הזמן רצה".

"רגע", שאלתי, "ואם לא תרוצי? ואם כן תהיינה לך דקות פנויות? איך זה יהיה?".

היא נראתה במצוקה. "אני לא מסוגלת", הקול שלה נשבר. "חייבת להיות כל הזמן עסוקה מאד מאד מאד".

"כי אם לא?", התעקשתי על תשובה.

"אם לא?!", היא נבהלה. "מה אני אעשה?".

"מה באמת?", שאלתי אותה.

"שקט מפחיד אותי", היא הודתה.

אלו שרגילים לרוץ ולפעול, וממלאים כל דקה בעשייה לחוצה כדי לא לשמוע שקט – חווים מצוקה בזמנים כאלו, ואני לגמרי מבינה את זה. כשהרעש של העולם ממלא לנו את האוזניים, לא מרגישים, לא חווים, לא זוכרים את הפחדים, את הקשיים, את הבעיות. הכל מכוסה בקצף לבן מבריק של עשייה.

חיונית, כביכול.

"אני מציעה", נתתי לגברת הצעירה טיפ, "שתנסי מדי יום לשבת בחדר סגור ושקט, ותתרגלי הקשבה פנימה".

"אמאל'ה", היא אמרה.

"את יכולה", הבטחתי לה, "ביחד עם מי שברא אותך, להכיל את עצמך בשקט הזה, עם כל מה שיעלה. אני בטוחה בזה".

"האמת", משהו האיר לה פתאום, "אם אני לא מסוגלת להכיל את עצמי, איך אני דורשת מבעלי הצעיר להכיל אותי?".

שתקנו ביחד. ראיתי שיש לה עוד הרבה מה להגיד, אבל היא בוחרת לשתוק, להקשיב פנימה.

האמת, הערכתי.

יש בדור הזה כל כך הרבה נשים אמיצות שעושות הכרות עם עבודת ההקשבה הפנימית. מדהים.

ר' נחמן מברסלב אומר: בוודאי נמצאים כשרים אף על פי שאין להם התבודדות, אבל אני קורא אותם מבוהלים ומבולבלים. ופתאום כשיבוא משיח ויקרא אותם, יהיו מעורבבים ומבולבלים. אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחרי השינה, שדעתו נוחה ומיושבת היטב, כן תהיה דעתנו נוחה ומיושבת עלינו בלי מהומה ובלבול (שיחות הר"ן רכ"ח).

התבודדות היא תפילה.

תפילה היא לא מרוץ מילים.

תפילה היא גם לא קובץ שמכניסים נתונים ובקשות, ומוציאים קבלה.

תפילה היא הקשבה פנימה. הקשבה לצורך שעולה בי ובקשה עליו, ממש כמו שעשה אדם הראשון כשהבחין שהצמחים אינם גדלים.

כשעם ישראל ענו פה אחד: "נעשה ונשמע", הם הבינו שאחרי כל עשייה צריך לשמוע, צריך לבדוק מה עולה, איך זה מרגיש לנו עם העשייה הזו, האם אנחנו מדויקים ביומיום שלנו? האם כדאי להחליף עבודה, לשנות מערכת יחסים מסוימת, לשנות את הדרך בה אני מקיימת מצוות כיבוד הורים, או צניעות או תפילה... מה אני מרגישה מול אמירה מסוימת, או מול אנשים מסוימים? וככה לדייק, לכוון ולצמוח ישר ומדויק יותר, לא לפי הרוח והשמש, אלא לפי מנגנון שמישהו קבע בתוכי, כזה שמתריע ומכוון.

ההקשבה הזו יכולה לקרות רק כשיש שקט בחוץ. אי אפשר להקשיב כשיש רעש והמוח טוחן לנו אינספור משימות ברצף.

מישהו שלח בדיחה:

השאלה הכי מסובכת בבגרות של 2035: מדוע בוטלו חגיגות יום העצמאות של 2025?

1. המלחמה עם חיזבאללה.
2. המלחמה עם חמאס.
3. שריפה
4. המלחמה עם איראן.

התשובה הנכונה – שריפה.

כמה מבלבל, כמה אירועים בבת אחת, הוא טען, ובצדק. נראה שהקב"ה מחיש את פעמי הגאולה.

קצב ההתרחשויות בשנים האחרונות הוא הזוי, טעמנו כל כך הרבה סגנונות של עצירה, של פחד, של כאב. מאז הקורונה ועד שמחת תורה הקדוש, ומאז גלגולים שונים ומשונים נוספים.

אישה צדיקה אחת אמרה לי השבוע: "המלחמה הזו לא בשבילנו, היא מיועדת לאלו שעדיין לא שומרים תורה ומצוות, לאלו שעדיין לא שומרים שבת. השם קורא להם שיצטרפו רגע לפני שמשיח מגיע, שיחליטו לאיזה כיוון הם שייכים. זה הזמן!

"וואו", אמרתי לה, "זה מדהים אותי, כי בימי המלחמה האלו אני תוהה איך יתכן שאנשים רגועים כל כך. הרי אילו מישהו היה מספר לנו התרחשות כזו לפני שנתיים, לא היינו נרדמים בלילה מרוב לחץ, ועכשיו – הנה זה קורה, ואנחנו ממש בסדר. האנשים די רגועים ביחס למצב.  כנראה שלנו יש עבודה אחרת מול זה – עבודה של אימון שריר האמונה".

כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי שכל דאגה שיש לנו, היא תמיד על העתיד ולא על ההווה. וכמה חבל להילחץ ולדאוג על העתיד. ביום הראשון למלחמה דאגנו כל כך, והנה הקב"ה מסדר את העניינים, הכל בסדר, הכל בשליטה. השם מסייע לעם ישראל במלחמה הזו באופן פלאי וניסי שאין לתאר.

תפתחו את המפה ותבדקו מה היחס בגודל בין איראן לארץ ישראל – בערך כמו היחס של גרגר אורז למול המקרר. אז הנה, בקרוב ינצחו רבים את המעטים, כמו בכל הדורות. הקב"ה איתנו באופן ניסי, אפילו האיראנים בעצמם טוענים שהיהודים נלחמים בשדים ורוחות רפאים, אחרת אי אפשר להסביר מה קורה כאן...

גם הם מבינים שזו לא מלחמה רגילה של חיילים ומטוסים וטילים.

זה הזמן להתחזק באמונה רגע לפני שמשיח כבר כאן, ובשביל זה צריך זמן שקט, של הקשבה פנימה. להניח ראש רפוי על אבא שבשמים, ולדעת שהכל בסדר, הכל בתכנון מדויק, השם איתנו. אין מה לדאוג.

ובקיצור – חיזוק באמונה הוא לא לחשוב ולתכנן את העתיד, אלא להיות בנוכחות בהוויה של הרגע, בחיבוק עם השם יתברך.

בשורות טובות בקרוב!

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.

למאמרים נוספים של רותי קניג, לחצי כאן.