יציאה לחירות לאחר שנתיים של שבי: זה בא להמחיש לנו מעט מן הגאולה

בחוץ אוויר קריר מטהר את האובך והלחות שהיתה חלק מחיינו בחודשים האחרונים, מכניס רוח חדשה. ריח הסכך הטרי עוד עומד ברחובות, זנבות אחרונים של סוכות מתקפלים לאחוריהם, מפנים מקום לשגרה חדשה.

טעם חדש מתגלגל על הלשון.

ילדים שוב מתחילים בלב הולם, עם הרצונות הכי מרגשים וטובים בעולם, אמהות והסידורים שלהן, וכל המילים שמבקשות את הכי טוב לילדים שלהן, מתפללות בפשטות שיהיה להן טוב.

כל מה שהבטחנו לעצמנו שיקרה "אחרי החגים": הדיאטה, הכושר, ההליכות, הביקורים אצל דודה צילה...

לא ספרתי ולא יודעת אם זה נכון, אבל מישהי סיפרה לי שמראש השנה ועד עכשיו היו 33 סעודות שבת וחג!

שלושים ושלוש פעמים שנעמדת במטבח והוצאת בשר ועופות ובצל ושום וירקות והתחלת לאדות ולטגן ולקצוץ ולאפות ולהקפיץ ולצלות ולבשל, שמרחת קרם על עוגה, שיישרת, שחתכת, שזילפת והקרמת.

אינספור שעות של עמידה במטבח.

לא יודעת מה בקשר אליך. אצלי, המטבח ואני היינו כמקשה אחת בשבועות האחרונים, תאומי סיאם...

לא מכירה אותי בלעדיו. זמן לבדוק מחדש...

ויחד עם כל התפילות והסעודות והקדושה, וכל מה שזכינו לו בזמן המיוחד והמרומם הזה, קרה נס שאף אחד מאיתנו לא מבין איך יתכן שקרה - השתחררו כל החטופים החיים שנמקו שנתיים במנהרות החמאס.

איך יתכן שהאויב המרושע שלנו ויתר על הקלף הכי משמעותי שהיה לו ביד? על כולו?

רק נס.

חושבת על חטוף שאחרי שנתיים של שבי מרגיש משוחרר, יכול לאכול מה שהוא רוצה, לפגוש את מי שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה....

ממש התגשמות פרק קכ"ו בתהילים: "היינו כחולמים", "אז ימלא שחוק פינו".

כנראה שזה בא להמחיש לנו מעט מהגאולה.

יבוא יום ופתאום נהיה משוחררים מהשבי הפנימי שכובל אותנו, מהכאב והצער הפנימי שהוא נחלת הגלות, פתאום נרגיש מה זה "עבד השם הוא לבד חופשי". חופש אמיתי, ידיעה נינוחה וברורה שהשם הוא המלך, שאין עוד מלבדו. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

המילה "אחד" = היא אותה גימטריה כמו "אהבה".

כמה אהבה וחיבור ורגיעה יש בידיעה שהשם אחד. כמה מרגיע וטוב לדעת שאין עוד מלבדו. שהכל ממנו, שהוא מחזיק הכל בכף היד הגדולה והבטוחה שלו.

*

יש מנגנון בנפש, שכשנמצאים בתוך אירוע גדול, לא מבינים אותו עד הסוף. הנפש כמו מתקפלת, סוגרת על עצמה, ומתרכזת בהישרדות.

שעות בקליניקה מספרות לי על גלות נפש שלא היתה כמותה מעולם, עוד ועוד פיתולי נפש שאין די מילים להסביר כמה סבל הם גורמים. ולא תמיד הכאב והסבל הוא חיצוני, כל כך הרבה יותר מקרים של סבל פנימי בלתי ניתן להכלה – חרדות, אובססיה, מערכות יחסים מפותלות...

בשבוע שעבר הבת שלי אמרה לי: "אמא, כשיבוא משיח לא תהיה לך עבודה".

עניתי לה: "הלוואי. אני כבר מחכה כל כך לדבר 'גאולית',  לשבת וללמוד תורה עם אחיותי מכל המגזרים, במקום לדבר גלותית....".

כשניגאל, לא נאמין בתוך מה חיינו, כי רק כשיוצאים מהשבי מבינים דברים שהנפש לא יכלה להכיל כשהיא בתוך האירוע.

פתאום יתחברו כל החלקים, ככה, כמו פאזל של 1000 חלקים שעובדים עליו תקופה ארוכה ואז, נשארו החלקים האחרונים ממש, וברגע- הכל ברור ומסתדר ונכנס בול במקום.

אומרים שאחת השאלות שנישאל אחרי מאה ועשרים תהיה: "ציפית לישועה"?

לא האמנת, או קיווית, או חיכית... אלא ציפית!

ציפייה זה תמיד למשהו מתוק, אי אפשר לצוות עלינו לצפות למשהו שלא בטוח שיהיה לטובתנו,

מוכרח להיות שאם מבקשים מאיתנו לצפות – זה עומד להיות הדבר הכי מתוק ונעים שיכול להיות.

שמעתי שבמטבח של תל השומר פתחו אגף מיוחד לשפים נרגשים שהגיעו מכל הארץ, עומדים הכן לבשל באהבה כל דבר שהחטופים המשוחררים רק יבקשו.

השם שלח לנו פה משל ונמשל שיישב מעט את דעתנו, שישמח אותנו קצת, שיזכיר לנו שהגאולה בדרך, עוד קצת, תחזיקו מעמד – והופ! ברוך מתיר אסורים. פתאום יבוא משיח.

וגם אותנו יעטפו ככה, מכל הכיוונים, יקשיבו לכל מילה שלנו בהתרגשות, בורא עולם ילטף, ימחה כל דמעה, יאכיל אותנו הרעבים המון אוכל מותאם לנשמה.

משיח יקשיב לכל הזוועות שעברנו בגלות הזו, יבין אותנו עד לנימים הכי דקיקים ועמוקים שלנו, יכניס יישוב הדעת אחרי כל הסחות הדעת שעברנו כאן, יספר שהכל טוב, שהגענו הביתה, שאין יותר מנהרות, שאין יותר חמאס, אין סוהרים ומחבלים, שהסיוט מאחורינו. שאנחנו בטוחים, שהמציאות השתנתה, שמותר לנו לחיות. להיות.

לדברים טובים מתרגלים מהר...

ובינתיים –

מה החזיק את החטופים במנהרות, מה עזר לנפש שלהם לא להישבר, להישאר שלמה?

יותר ויותר עדויות חדשות שחושפות – מתן אנגרסט הניח תפילין והתפלל שלוש פעמים ביום.

בר קופרשטיין חוזר שוב ושוב על המילים "תודה לבורא עולם", ונתן לשר הביטחון צמיד שעליו כתוב: "אני רק בידיים של בורא עולם".

שורד השבי שגב כלפון מספר: "החלום שלי היה לצעוק 'שמע ישראל' מול המחבלים".

רום ברסלבסקי סיפר שמה שהחזיק אותו הוא הידיעה שהוא יהודי, ורק בגלל זה הוא שם. הוא סירב להתאסלם אף על פי שהציעו לו אוכל תמורת המעשה.

אינספור סיפורים של חיבור להשם ועוצמה.

ומה יחזיק אותנו?

רק הרוח.

רק האמונה.

רק היכולת לראות שהתמונה הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו מסוגלים לראות, ובתוך השבי של הגלות – להרגיש מוחזקים בשלווה בידיים של בורא עולם.

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות. לתגובות: rk054845332@gmail.com