המציאות לא השתנתה, רק הפרשנות למציאות. וכמה שזה משמעותי

בספר ילדים חמוד שהקטנה שלי אוהבת יש תיאור על דדי גמדי, שנתן את הבלונים שקיבל לחבריו בזה אחר זה, ואז נשאר בלי כלום. הוא יושב עצוב על ספסל וכו' ...

עד שהחברים מגיעים ומספרים לו: "דדי גמדי, הכנו לך מסיבת הפתעה, בוא". ואז הוא רואה שאת הבלונים שהביא לחבריו הם תלו לכבודו במסיבה... ומובן שהעצב הופך לשמחה גדולה.

שינוי הראייה הוא תמיד קסם.

אתה נותן הכל, ואז אתה מגלה שבעצם נתת לעצמך; את כואבת אירוע מסוים בחייך, ואז מגלה כמה שהאירוע הזה היטיב איתך, כמה לא היית מוותרת עליו.

RELABELING - מסגור מחדש של הסיפור תמיד מעניק הרגשה טובה יותר, שקטה ומיושבת יותר. ידיעה פנימית כזו שמה שקורה הוא טוב.

במוסף לראש חודש, בכוכבית קטנה מפנה אותנו הסידור לפסוקים של כל חודש וחודש שמספרים על עבודת אותו החודש. בכל הפסוקים האלו מסתתר שם "הויה", בראשי או בסופי התיבות. בחודש תמוז הפסוק הוא: "וזה איננו שווה לי" (סופי תיבות הויה).

את הפסוק הזה אומר המן כאשר הוא מגיע למצב המכובד בו כולם משתחווים לו, אלא שמרדכי לא משתחווה לו. הכל לא שווה בעיניו.

איך זה קשור לחודש תמוז?

בחודש תמוז הלכו המרגלים בארץ ישראל כדי לבדוק אותה. הם ראו את הפירות העסיסיים שלה, את הענקים וגם את ההלוויות ההומות שסבבו אותם מכל עבר.

הם נבהלו.

הבינו מיד שהארץ הזו "אוכלת יושביה", כדבריהם.

אלא שהם לא פירשו נכון את המציאות.

אכן, היו הלוויות, אלא שהן היו מיועדות להעסיק את תושבי הארץ כדי שלא ישימו לב ויחטטו לאורחים שלהם יתר על המידה, מה שיכול היה לסכן אותם.

הם ראו מציאות נכונה, אלא שהפרשנות שלהם (הראייה) היתה מוטעית.

בכל חודש יורד שפע מיוחד וכוח ועזר מיוחד לעבודה על מידה אחרת. באדר – על השמחה. בניסן -  על החירות הפנימית, וכן הלאה.

בחודש תמוז יורד משמים שפע מיוחד שמיועד לעבודה הספציפית הזו, של שינוי הראייה.

"היה כיף במלחמה", סיפרה לי מישהי.

"כיף?", באמת שלא הבנתי.

"כן, היה חופש, ובדיוק אחי התחתן, התאים לי מאד שכולם בבית ואני לא צריכה לתפקד ולתקתק אותם בבקרים".

"אבל האזעקות... וההתרעות, והבומים... ולרדת למקלט...", ניסיתי.

"אה", היא ענתה בביטול, "ישנו כולנו בממ"ד, ניתקנו את הטלפונים ולא שמענו מה קורה בכלל. הממ"ד שלנו סגור היטב, לא שומעים בתוכו כלום".

לא הצלחתי שלא לשחזר את הלילות הנוראיים שעברנו אנחנו, ללא ממ"ד, עם מקלט צפוף מדיף ריח נוראי של חנק, המשותף לשני בניינים. לא במהרה אשכח את הריצות האלו בכל שעה בלילה, עם בת השלוש הישנה על כתפי והילדים המפוג'מים והמנומנמים שדידו אחרינו במהירות ארבע קומות (שלוש ועוד אחת עד למקלט) הלוך ושוב... לפעמים שלוש פעמים בלילה.

עד שהגיעה אלי השבוע מישהי לקליניקה וסיפרה שהיא גרה בשכונה ישנה מאד באחד הפרברים, אין להם ממ"ד וגם לא מקלט בבניין, הם היו צריכים לרוץ מרחק של שלוש דקות ריצה ברחוב, עם ילד מיוחד כבן ארבע עשרה שהולך לאט.

"שלא תשאלי", היא התנשפה, "רק לראות את כל האנשים רצים ברחוב בשלוש בלילה – היה סיוט, ואז היינו מגיעים לחניון תת קרקעי של איזה בניין משרדים, שכל בום נשמע שם פי עשר מגובה הרעש המקורי שלו. פשוט סיוט".

פתאום יכולתי להודות על כך שיש לנו מקלט בבניין, פתאום יכולתי להסתכל אחרת על העובדה המרגיזה שאין לנו ממ"ד בבית. ולרגע הרמתי עיניים מודות לשמים.

מזמור לתודה, איזה נס שיש לנו מקלט בבניין.

הנה שינוי ראייה.

המציאות לא השתנתה, רק הפרשנות למציאות. וכמה היא שינתה את הרגשות שנלוו לאירוע הזה.

מומלץ לנסות לעבוד באופן הזה על אירועים ועובדות בחיינו, וגם על הביקורת והשיפוט שלנו על אנשים. אולי אפשר לראות בעוד דרך את ההתנהגות של האדם שאני כועסת עליו?

קראתי משפט שהשאיר אותי מהורהרת למשך דקות ארוכות: "אהבה היא היכולת לראות את הפוטנציאל הנשמתי שקיים באדם שמולך".

זאת אומרת, כשאת אוהבת מישהו, את לא אוהבת אותו בגלל שהוא מושלם, את פשוט מצליחה לראות אצלו את הדבר הכי אמיתי בעולם – את הפוטנציאל הנשמתי האדיר שלו.

ואת מתפעמת, ולא בכדי. זה באמת מפעים.

חלק אלוק ממעל.

יכול להיות מדהים מזה?!

ואז חשבתי על האהבה של הקב"ה אלינו. הוא בכלל לא מתעסק בקטנות שאנחנו מתעסקים איתן, הוא פשוט רואה את הדבר הענק הזה שנקרא "אנחנו" מתחבא מתחת לגוף ולאגו ולאישיות שנרקמה לנו עם השנים, הוא רואה את כל מה שמסתתר מתחת לשכבות האבק שבהן כיסינו את עצמנו שנים.

***

ההסתכלות שלנו על האירועים בשנים הקריטיות האלו של סוף הגלות היא חשובה מאד.

"משיח פה", אמרה לי מישהי בהתרגשות לפני מספר שבועות. "י"ג בסיון זה בדיוק התאריך לגאולה. זהו, בפעם הבאה שניפגש, כבר משיח יהיה פה".

"זה צריך זהירות", אמרתי לה בחשש. פחדתי שתתאכזב, שייגמר לה הכוח לחכות.

"שום זהירות", היא אמרה בביטחון. "הוא פה, וזה סגור".

"אמן", אמרתי לה, וחשבתי על סיפור ששמעתי פעם: ילד בן שמונה, בן יחיד להוריו, חיכה שנים לקבל אח, אך האח המיוחל לא הגיע... עד שיום אחד בישרו לו הוריו בהתרגשות שבקרוב ייוולד לו אח. "מתי?", שאל הילד.

"בעוד שלושה חודשים".

הוא קפץ מהתרגשות ורץ למגרה שלו, הוציא משם מטבע של חמישה שקלים, שלשל לקופת הצדקה, ואז פותח את ספר התהילים והתחיל לומר בכוונה, פרק אחר פרק:

"ה'", הוא צועק מעמקי לבו. "תעשה שהתינוק ייוולד היום. היום. היום. בבקשה".

"חס וחלילה", נזעקת אימו. "התינוק צריך להיוולד בזמן המדויק. אחרת הוא יתקשה לנשום, ולא בטוח שישרוד".

נכון שכבר אין לנו כוח, נכון שרצף האירועים הפך לבלתי אפשרי, נכון שאנחנו רוצים עכשיו. אבל אף אחד לא רוצה שייוולד התינוק טרם זמנו. בואו נסמוך על מי שברא אותנו שהוא יודע בדיוק מתי נכון לנו להיגאל.

מה שבטוח, שהוא מכין לנו מסיבה גדולה.

בשורות טובות!

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.

למאמרים נוספים של רותי קניג, לחצי כאן.