החיים קורים, ממש עכשיו. אז למה אנחנו לא מרוצים?

יצאתי עם בתי בת השמונה לפינוק קצר עם אמא. עברנו במקום מלא פרחים יפים בכל מיני צבעים.

"את רואה את הפרחים האלו?", שאלתי אותה. "את יודעת למה הם כאן?".

"למה"? כילדה סקרנית היא נדרכה מיד.

"כדי שיהיה לנו כיף", קטפתי לנו אחד.

"מה זאת אומרת?", היא לא הבינה.

"השם שם אותם כאן כדי שניהנה. זה יפה, נכון?! אין לזה שום שימוש אחר בעולם מלבד לשמח, אז אני מבינה שמה שהשם רצה זה שיהיה לנו נעים וכיף פה".

היא, בטבעיות גמורה של בת שמונה, קטפה גם לעצמה אחד יפה, והמשיכה לדלג.

אבל אני נשארתי עם מחשבות. אני פוגשת יותר מידי נשים שפוחדות ליהנות מהרגע, שעסוקות בהישרדות, שלוקחת להן את עצמן, במקום לחיות את הרגע.

השבוע פגשתי בקליניקה מישהי שסיפרה שקשה לה להרגיש. היא מתנהלת כמו רובוט. אין רגשות, לא שליליים ולא חיוביים (בדרך כלל תוצאה של טראומה בלתי מעובדת).

"תסתכלי רגע על החדר הזה", ביקשתי ממנה, והתפללתי שהיא תצליח. "השעה עכשיו רבע לשתים עשרה, יום רביעי בשבוע. רואה איפה את? מרגישה את הגוף שלך נוגע בכיסא? את זרימת הדם ברגליים? את יודעת, הרגע הזה – הוא החיים בעצמם".

"מה זאת אומרת?", היא שאלה בסקרנות.

"עכשיו, בדקה הזו, מתרחשים החיים בעצמם". אמרתי לה, "את ואני, שתי נשמות שהשם הפגיש הבוקר הזה, יושבות כאן, ומתרחש כאן משהו ברובד עמוק מאד".

"מה מתרחש?", היא ניסתה להבין.

"אנחנו עדיין לא יודעות, אבל לא צריך להתאמץ כדי להבין, זה כבר פשוט מתרחש כאן ועכשיו, איזה ריפוי נשמתי קורה ברגע המסוים הזה, בחדר המסוים הזה, בדקה הזו".

"וואו", ראיתי עליה שהיא מבינה פתאום. "את יודעת, תמיד נזכרים במה שהיה ואיך זה היה... ופעם ראשונה שאני מצליחה להרגיש איך זה עכשיו. משהו קורה עכשיו". הצלחנו לבודד רגע אחד מתוך האחרים הנמסים, ולתת לו מקום.

לחיים יש זרימה טבעית ומרפאת, אנחנו רק צריכים לא להפריע.

גם ההתפרקויות שלנו הן חלק מהזרימה הטבעית הזו. השבוע שוחחתי עם מישהי שאמרה לי: "התחלתי לגדל צמחים. אני אוהבת לראות את התהליך הטבעי שהם עוברים מאז שהם נזרעים ועד שנוצר מהם משהו... אני פשוט עומדת מול האדמה התחוחה ששתלתי בה איזה זרע, ואומרת: "היי, זרע. אני יודעת מה אתה עובר. אני יודעת איך זה מרגיש להתפרק ואז להיוולד מחדש. אני מכירה את החוויה הזו גם מהחיים שלי...".

"כי האדם עץ השדה", אמרתי לה, ונהניתי מהתיאור העסיסי שלה.

אפילו השינה היא תהליך טבעי שנועד לריפוי שלנו. שמעתי מפסיכיאטר שאמר שבזמן השינה אנחנו עוברים תהליך של טיפול רגשי ברמה עמוקה מאד. הזיכרונות נכנסים למדורים ולתאים הנכונים שלהם, החוויות שעברנו עוברות עיבוד במהלך השינה, ועוד ועוד תהליכים מרפאים שקשורים למערכות יחסים ולעוד תחומים בחיינו (לכן אדם שלא ישן בלילות סובל מאד בנפש).

אז למה אנחנו לא מרוצים?

עובדה היא עבודה – לאהוב את מה שיש זה לא קל.

להשלים עם העובדות בחיינו. לא להילחם לשנות אותן. להרפות, זו עבודת חיים. מה שיכול לעזור זה קודם כל להבין שהשליטה היא בכל מקרה פיקציה. זה קצת כמו לדחוף את האוטובוס כשהוא כבר נוסע.

להרפות זה לא להתייאש. הקול המיואש והמדוכא בתוכי אומר לי "תקשיבי, זה לא עבד לך עד עכשיו… אז זה לעולם לא יעבוד. לא השתנית עד עכשיו… אז גם לעולם לא תשתני. נכשלת בזה כל כך הרבה פעמים… אז לא תצליחי בזה לעולם!". זו לא השלמה עם העובדות. זה ייאוש.

אנחנו עושות כל כך הרבה דברים ביומיום, דברים שקורים מאליהם, מעצם התנועה של זרימת החיים. מישהי אמרה לי השבוע: רוצה שאפרט לך אילו דברים אני עושה כאמא, כשיש צורך? ואז היא התחילה לשפוע בזרם מהיר: אינסטלטורית / טכנאית / חשמלאית / מדבירה / תופרת / שחקנית / מורה להתעמלות או יותר נכון פיזיותרפיסטית / מגשרת / מורה לציור או למלאכה / מקייטנת / רופאה / חובשת / באבאית, מגדת עתידות... כמה שזה נכון!

אישה אחת העלתה פעם בעיתון רשימה של שמונים מקצועות שאימהות עובדות בהם מפעם לפעם, ואמרה: רק תחשבנו את המשכורת! באמת, מגיעה לכל אמא יהודייה משכורת כפולה ומכופלת, והיא אכן ממתינה בעולם הבא, אי"ה.

אז למה אנחנו מתייאשות הרבה פעמים?

דמייני מקור אור גדול במרפסת. כמה זבובים ופרעושים יבואו לשם? כיוון שכל יהודי הוא אור גדול מאד, באים כל הכוחות המחלישים שבעולם להפיל ולהשפיל אותו, והתפקיד שלנו הוא לא לשכוח שאנחנו אור גדול, להמשיך להתחזק ולהפיץ את הואר שלנו למרות הכל.

ר' נחמן מברסלב אומר: "אסור להיות זקן!".

שלמה המלך מכנה את היצר הרע "מלך זקן וכסיל".

הוא כסיל, כי הוא נותן לי עצות רעות. הוא מלך, כי קל מדי לציית לו.

ורבי נחמן מלמד שהוא זקן… כי הוא גורם לי להרגיש זקנה. כזו שכבר ראתה ויודעת הכל, ולא בוערת בה תשוקה לשינוי.

אז מה עושים?

פשוט.

תמיד תעשי משהו חדש שלא עשית מעולם.

תתפללי במנגינה חדשה שהמצאת היום, תאכלי אוכל אחר ממה שאת רגילה, תקני מוצר שלא קנית מעולם בסופר (כמו ריח חדש למרכך הכביסה), תלבשי בגד שנותן לך "לוק" קצת אחר, תצאי למקום שלא היית בו מעולם, דברי עם מישהי שבאופן רגיל לא היית מדברת איתה, תבשלי אוכל שמעולם לא בישלת. תלמדי משפטים בשפה שאת לא מכירה, תרקדי, תשירי, תתבודדי מול הגלים בים.

בקיצור, הבנת את הרעיון?! תעשי כל דבר שאת לא רגילה לעשות ביומיום.

כדי לצאת מתקיעות את צריכה לאפשר ליצירתיות שלך לעבוד. יש בתוכך ילדה קטנה, סקרנית ומתוקה, שקצת כבתה עם השנים, שקצת שכחה מה זה לחיות, לגלגל על הלשון טעמים חדשים... השבוע תשקיעי בה קצת, תני לה לצאת לנשום קצת אוויר.

צאי לדרך צעירה וחדשה, שבע"ה תביא אותך למקומות שלא חלמת, ואל תשכחי לדבר עם מי שברא אותך, על כל התהליך החדש הזה בחייך.

"אבל השם כבר ממילא יודע הכל", קבלה בפני בחורה חמודה אחת. "מה הקטע לספר לו?".

לפני אלפי שנה יצאנו ממצרים, וכל הזמן אנחנו מספרים את זה, לפרטי פרטים. מה בדיוק היו לנו שם ועד כמה קשה זה היה. וזו אפילו מצווה: "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".

איזו מין מצווה זו? הרי השם יודע בדיוק מה היה לנו, וגם לו לא היה יודע – כבר סיפרנו את זה כל כך הרבה פעמים.

לגדול זה קצת כמו לצאת ממצרים. לכל אחד מאיתנו יש סיפורי יציאת מצרים הפרטית שלו, המסע שהוא עבר בילדות שלו, בבית, בחברה, בדימוי העצמי, בתחילת הנישואים. כל אחד ותיק הצד שהוא קיבל.

מהריפוי של הנפש הגולה שלנו זה לשבת ולספר להשם לפרטי פרטים. מה אני מרגישה, איך זה קשור למה שעברתי, לבכות כמה קשה זה היה,  ולצאת בכל פעם חדשה ממש.

התחדשות טובה.

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.

למאמרים נוספים של רותי קניג, לחצי כאן.