התנחמי, אוהבים אותך! אם רק היית יודעת עד כמה

בתשעה באב שמעתי מחברה על הסרטון שהופץ על החטופים במנהרות החמס, ועל הרזון, והכאב, והעיניים המיואשות שלהם, ועל ההתעללויות שהם עוברים שם (אישית, לא הייתי מסוגלת לעולם לראות סרטון כזה, גם לו היה זמין לי, מטלטל אותי מספיק לשמוע על זה).

כאב לי מאד, ושאלתי בשקט את השם (כי לא ידעתי אם מותר): איך?

איך אתה נותן לדבר הרע הזה לקרות? איך אתה לא עוצר את השמש ואת הפרחים שצומחים להם, כאילו לא קורה פה משהו מזעזע וקרוב אלינו כל כך???

ונשארתי בלא לדעת אם מותר לשאול "איך" על מעשיו של בורא עולם. ואז פתחתי את הקינות, ומצאתי שמגילת איכה, היא כולה איך אחד גדול. איך קרה שירושלים שלנו המפוארת בזויה ושממה? ואיך קרה שעם ישראל נפל לאן שנפל, ועוד המון איך... והזדהיתי פתאום מאד עם המילה: "איכה".

השם, איך???

מסוג השאלות שאין להן תשובה, שלא צריכה להיות להן תשובה

אבל כמה מנחם ומרגיע לשאול אותן, מתוך אמונה.

*

"שמחנו כימות עיניתנו" - שמעתי פירוש מתוק מאד למילים האלו: שפע יורד לעולם, מידי יום ביומו, בדיוק כמו שהיה יורד בזמן שבית המקדש היה קיים.

אז היכן הוא?

הרמח"ל מפרש שבגלל העוונות בדור, השפע לא מצליח לעבור את המחיצות והמסכים שמפרידים בינינו לבין הקב"ה, והשפע הזה, שיורד מידי יום, ממתין ומצפה מעל למסכים האלו, בלי יכולת להגיע אלינו.

אך כשמשיח יבוא, כל השפע הזה, בתוספת השפע היומיומי הרגיל, ירדו עלינו בבת אחת. ואיזה אושר, וכמה שפע יישפך עלינו אז בבת אחת.

*

ישבתי עם חברה על ספסל מתחת לעץ, ופתאום הרגשתי שמשהו נופל עלי. זה הרגיש כמו פרי או עלה כבד, הסתכלנו על הרצפה לכיוון החבטה הקלה וגילינו גוזל קטנטן ויפהפה בגווני צהוב-שחור, של איזה עוף לא מוכר.

חברה שלי ואני הסתכלנו עליו, והיה ברור לשתינו שאין לו סיכוי. הוא היה כזה קטן וחלוש, ואפילו ללכת לא הצליח. הבנו שהוא נפל טרם זמנו מהקן, ושגורלו להיטרף הלילה בידי איזה חתול או חולדה.

ניסינו לחשוב איך לעזור לו, ולא ממש הצלחנו למצוא פתרון. ופתאום, אחרי עשר דקות,  בלי ששמנו לב, הגוזל הקטן והחלוש הזה, שאפילו ללכת לא הצליח, פרש פתאום את כנפיו ועף לו במהירות הרחק.

"פתאום יבוא..." – אנחנו מנסים במוח הקטן שלנו לחשוב איך ומה יהיה, ומנסים למצוא פתרונות, אבל כשהגאולה תבוא, היא פשוט תבוא. ברגע. "היינו כחולמים", בבת אחת נפרוס כנפיים, ופשוט נעוף.

*
"אני מרגישה לא שווה, לא אהובה". הריטואל הזה חוזר על עצמו הרבה בקליניקה. אישה הולכת בעולם בחוויה עמוקה שהיא לא שווה, לא אהובה, דחויה. זה מגיע עמוק מתוך הגלות (ואגב – אין לזה שום קשר למציאות החיצונית. יכולה להיות אישה מדהימה, עם חיים מתוקים והארת פנים גדולה בחייה, אבל בחוויה הפנימית שלה היא מרגישה לא שווה, לא אהובה).

וזה כואב כל כך.

בליל תשעה באב ישבנו על הרצפה, וסיפרתי לבנות שלי קצת מהחורבן, והיה שם קטע שסיפר על בנות ירושלים שהשליכו עצמן לאש של ביהמ"ק כדי לא להילקח בשבי, והבת שלי, בת רבע לתשע, שאלה: "אמא, מותר להתאבד?".

שאלתי אותה: "מה זה להתאבד?".

אז היא אמרה: "יש אנשים שרוצים להרוג את עצמם ולמות, כי הם מרגישים שאף אחד לא אוהב אותם. אבל השם לא מרשה את זה, כי הוא באמת מאד מאד אוהב אותם, רק שהם עדיין לא יודעים את זה...".

וזה היה מתוק מאד ונכון ממש, גם לגבי אלו שעוזבים את הדרך. הם פשוט לא מאמינים שהם אהובים מספיק, זה הכל.

אם הם היו יודעים כמה שהשם אוהב אותם, הם לא היו מסוגלים לעזוב.

אז שאלתי את עצמי: "האם אנחנו זוכרות כמה שאנחנו אהובות?".

אם היינו יודעות כמה כל מילה שלנו יקרה וחשובה לפני השי"ת, היינו מזדקפות ומרגישות אהובות מאד.

איך כתוב במלאכי פרק א'? "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'". בלי סוגריים וכוכביות החרגה או תנאים. אנחנו פשוט אהובים. כולנו. מעצם היותו בנים להשם.

"אבל כתוב שהשם שונא את החוטאים", שאלה אותי מישהי, "ואנחנו לפעמים חוטאים".

"את אוהבת את הילד שלך?", שאלתי אותה. "ואת לפעמים כועסת עליו?".

יש אהבה שהיא הרבה הרבה מעבר למעשים. היא אהבה בעצם. וכמה אנחנו זקוקים לידיעה החשוב הזו.

רבי נחמן מברסלב כותב את זה במתיקות כזו פשוטה: "אפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר רק ברמז ובחצי דיבור, כמו תינוק בן שתים או שלש שנים. ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דיבורים שלמים כתינוק בן ארבע או חמש שנים.

"כך ישראל יקרים בעיניו יתברך, כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו יתברך, ונקראים 'ילד שעשועים'".

כמה אנחנו מתרגשים ומתלהבים מכל הגיה וגרגור של תינוק שמתחיל לדבר! מוציאים את המצלמות ומתחילים להסריט....

האם את מרגישה ומאמינה שכך השם מחכה לכל הגיה ודיבור שלך?

פעמי אלול כבר נשמעים, הימים האלו של האהבה והקרבה: "אני לדודי ודודי לי", השם כבר שם, הוא כבר אוהב אותך ברמה הכי עמוקה שיש, עכשיו הזמן לעבוד על האמונה שלך שאת אהובה. הכי אהובה שיש!

בשביל לזכור את זה, צריך יישוב הדעת. "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך... עד יעבור זעם" (ישעיהו).

אני ממליצה בחום, בימים העמוסים והמזיעים והשמחים האלו של בין הזמנים, למצוא זמן לשבת לך בחדר (אל תשכחי לסגור היטב את הדלת...), ולתת לעצמך רגעים של יישוב הדעת עם מי שברא אותך.

תזכרי שאת אהובה, תזכרי איפה את, מי את, איך קוראים לך בתוך הבלגן של הארוחות והחטיפים והטיולים וה"אמא, משעמם לי". למי את שייכת, וכמה הוא מחכה כל כך לשמוע ממך גם את האנחות של סוף היום (יש סוף כזה בבין הזמנים בכלל...?)

וגם את ההגיות העייפות והפיהוקים ואת הניסיונות שלך להזכיר לעצמך את אב - אלול בא... את הכל, איך שזה, כמו שזה. לא משנה מה תגידי, מה תספרי. פשוט תבואי.

גם בימים אלו בואי וקחי עמך דיבורים. אל תוותרי, וקחי לך תפילות קטנות כאלו שעושות את כל ההבדל.

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.

למאמרים נוספים של רותי קניג, לחצי כאן.