האם את מאושרת עכשיו?

היינו ברחוב כשהמתוקה שלי, בת השלוש, אכלה שוקולד. היא סיימה לאכול, והידיים שלה היו מלוכלכות. בכזו טבעיות היא רק הרימה אותן בלי לומר מילה, והראתה לי.

זה הכל.

דקה אחרי שהידיים שלה כבר היו נקיות, משהו עצר את הכל מסביב והקפיא בתוכי את הרגע ההוא לזמן מה. ילדה בת שלוש מרימה ידיים מלוכלכות מול עיניה של אמא.

זהו!

היא לא צריכה לדבר מילה, היא לא צריכה להסביר. רק להראות.

והבנתי פתאום שהקב"ה לא צריך את ההסברים שלנו, את הרעיונות שלנו איך לתקן את זה... רק שנסכים להראות לו איפה מלוכלך, איפה כואב.

זהו.

מפה והלאה הוא יסדר את זה לבד.

אבל אם נחביא את הלכלוך מאחורי הגב, או שנכחיש שהוא נמצא – נשאר עם זה לבד.

כמה טוב לשבת מול השם, ולספר ולהראות לו מתוך החיים שלנו, מתוך היום שעבר, איפה מלוכלך, איפה מבולגן לנו בלב, איפה אנחנו חייבים עזרה דחוף.

התפקיד שלנו הוא רק להעז להסתכל על זה. זהו.

*
מהי התרופה הנמכרת ביותר בעולם? תרופה נוגדת דיכאון. זו מגפה שקטה ועצובה שמשתלטת על העולם בקצב מהיר מאד, ויש אומרים שבצדק...

עשו פעם מחקר על האושר. שאלו הרבה אנשים 3 שאלות: 1. מה אתה עושה עכשיו. 2. על מה אתה חושב עכשיו? 3. האם אתה מאושר?

ומצאו קשר בין הדברים.

אדם אחד, למשל, סיפר שהוא בחופשת חלומותיו בשוויץ. הוא חושב על העבודה הרבה שמחכה לו כשיחזור. ולא, אם שאלתם – הוא לא מאושר בכלל.

אדם אחר סיפר שהוא שוטף עכשיו כלים, על מה הוא חושב? על מה שהוא עושה. על כך שהוא שוטף עכשיו כלים.

והאם הוא מאושר? מוזר, אבל ברגע זה דווקא כן.

תוצאת המחקר – ככל שאנחנו מרפים מהעבר או מהעתיד, וחושבים על הרגע הנוכחי – אנחנו מאושרים יותר. מכאן נבין גם למה אנשים מוכנים לשלם את מיטב כספם על חוויה מפוקפקת בלונה פארק, למשל.

כי שם, על רכבת ההרים למעלה, כשאתה הפוך, אתה נמצא!

אין שם עבר או הווה, אין זמן לכלום. רק להרגיש את הגוף, את הנוכחות, את מה שנמצא כאן ועכשיו.

בתפילה, יש לנו יכולת לתרגל את זה.

להיות. פשוט להיות ברגע, בלי לרוץ בראש למה שמחכה לנו.

ואם מגיעות מחשבות? לא להילחם בהן.

פשוט להתבונן בהן. הן מספרות שאנחנו בני אדם. הכל בסדר. רק להתבונן: "היי, מחשבות..." ולתת להן לחלוף מעלינו כמו עננים בשמים. מחשבה, ועוד אחת, ועוד.... או כמו מכוניות שנוסעות בזו אחר זו... ואחר כך לחזור להווה.

שמו של הקב"ה הוא "הוויה", והתרגול אולי הכי קשה, וודאי הכי מתגמל פה בעולם, הוא להיות.

חסידים היו מתפללים תפילת שמונה עשרה במשך שעה ארוכה, כפי שמופיע במסכת ברכות. והואיל ובתפלת שמונה עשרה יש כ-500 מילים, ובשעה ישנן 3600 שניות, נמצא ש 7 שניות למילה זהו הקצב הראוי לתפילה, כפי שתוקנה על ידי קדמונינו. מי שמכיר מיינדפולנס ודאי נדהם עכשיו,

כי בשיטה הזו זה הזמן שנדרש להתרכזות מרפה ומרפאה.

*

בפסוקים האחרונים של פרשת השבוע האחרונה (בשלח), התוודענו לכך שעם ישראל התלונן במרה על כך שחסרים לו מים מתוקים לשתייה, ואז הגיע למקום שנקרא עינתה. במקום זה היו 12 עינות מים ו-70 תמרים.

12 – כנגד 12 השבטים.

ו-70 – כנגד 70 הזקנים.

וזה מדהים!

כי כשהם התלוננו שם, במרה, הם לא ידעו שמישהו הכין להם כבר מששת ימי בראשית מקום עם מים ותמרים, להרוות ולהשביע, מדויק לצרכיהם, ואפילו מרמז להם על ההשגחה הפרטית במספרים 12 ו-70.

כי כשהם היו במרה, הם חששו מאד, "מה יהיה?", מאיפה יהיה?

"השלך על השם יהבך...". זה דורש לעבור רגע אחד קצת מסוכן.

למה הכוונה?

הייתי פעם בקבוצת נשים שתרגלה שחרור. כולנו עמדנו מחוברות במעגל סביב אישה אחת שעמדה לבד באמצע. היא היתה צריכה להרפות את עצמה לגמרי וליפול, ואנחנו היינו צריכות להיות ערות לתנועות שלה ולתפוס אותה.

קרה דבר מעניין!

אנחנו לא הצלחנו לתפוס אותה עד שהיא לא שחררה לגמרי. רק כשהיא ממש הפילה את עצמה והיתה נתונה לחסדינו - רק אז הצלחנו באמת לתפוס אותה, והתרגיל הצליח.

זה לימד אותי פרק חשוב מאד ביחס לקשר שלנו עם השם. יש הרגע הזה שאתה משחרר, אבל אף אחד עדיין לא תופס.

זה רגע מפחיד!

אבל אם אתה מעז לשחרר, ועובר את הרגע הזה, אתה זוכה להרגשה מדהימה ומיוחדת - החזקה!

כמה אנחנו מייחלים להחזקה, לתחושה שמישהו חזק מאיתנו מנהל את הענייניים ואנחנו יכולים ללכת לישון. להרפות.

אנחנו רק צריכים לשבת ביישוב הדעת עם מי שברא אותנו, ולהראות לו איפה מלוכלך, איפה כואב, איפה לא הולך. זהו. הוא כבר לבד יתפוס, אם רק נאמין ונעז לשחרר.

בתפילה לחזרתם של כל החטופים, בריאים בגוף ובנפש, בקרוב!

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.