הורים וילדים

הרווח הכי גדול הוא: השגת פטור. אנחנו פטורים מלחפש אצל עצמינו מה לשפר. הרי אם השני ישתנה כמצופה ממנו, הדברים יסתדרו מבלי שנצטרך אנחנו לשנות כהוא זה בהתנהלות שלנו. נוכל להמשיך בשלנו, וגם לקבל את מה שרצינו לקבל מהילד

"מה היא כן רואה? מי הדומיננטי בבית? מי מחליט ההחלטות אצלכם? מי נותן את ההוראות? מי מנהל את הבית?"

גם לנו, האימהות, שמיעה סלקטיבית, אך בשונה מהילד שלנו בן העשר, אנחנו שומעות לא בדיוק מה שנחמד לנו לשמוע, אלא מה שמתאים לתפיסה העצמית שלנו

לא רק שלא רואים נחת, מקבלים את ההיפך הגמור (כרגע): צער, אכזבה, כאב עמוק ותחושת אובדן. איבדנו את מה שחשבנו שהיה לנו, או שאמור היה להיות לנו

"שוב להתנצל?" היא תוהה, "כמו שעשיתי כבר כמה פעמים בעבר", היא מסננת בין שיניה. "על מה עליך להתנצל?", אני מנסה להבין. חני בעצמה לא כל כך יודעת

הילדים שלי, כמו רבים וטובים לפניהם וכנראה גם אחריהם, מבשרים לי חדשים לבקרים שכשהם יהיו הורים – הם ינהגו אחרת לגמרי. במילים אחרות, הם לא ממש מרוצים מדרכי ההורית...

ילדים עצמאיים לא נולדים כאלו. זו יכולת נרכשת, שינכס לעצמו הילד שאמו אפשרה לו לצאת לרכוש אותו בעולם

עזרה במינון נכון, צריכה להיעשות ממקום של כבוד לצורך האמיתי של השני. רק כך היא תתקבל בברכה ע"י מי שאמור לקבל אותה

ההורים צריכים לעבור כאן תהליך נפשי, ואי אפשר לדלג על השלבים שלו

כשהם קולטים דרכנו את ההסברים הם הופכים, בתוספת עצמם, להיות רפלקטור משובח של החזרת ידע נצרך, הפעם מהם אלינו

ציפיות שיש לנו מהסובבים אותנו, כידוע, גורמות לנו, ברוב הפעמים לאכזבות. הן לא מתממשות מעצמן. צריך לעבוד בשביל למלא את ציפיותינו

הודעת התראה כשהילד מבריז משיעור, טלפון מהמורה על כל פיפס קטן או מעקב אחרי המיקום ב-GPS: אולי למען הרוגע הנפשי שלנו, נרפה קצת מכל שיטות הבילוש השונות אחרי הילדים?

איך אפשר לעלות למדרגה החמישית, כשהרביעית שבורה? ומה הופך את הקשר עם הילדים למורכב כל כך, כשדווקא הקשר עם הנכדים זורם וחם?

אהובה רענן, מדריכת הורים לגיל הרך, מארחת אמהות לשעת ייעוץ על ההתמודדויות והאתגרים בחינוך ילדים, עם טיפים ועצות נהדרות שיתנו לנו עוצמה וכוח במסע של גידול הילדים. והפעם: הפרעת קשב וריכוז - כיצד יכולים ההורים לסייע?

על פי מחקר חדש, נמצא כי דיבור עם תינוקות מסייע לפיתוח מבנה המוח שלהם ולשפר את אוצר המילים כבר מגיל צעיר

כשקר לי, אני עוד יותר עצבנית, וממש רוצה "לתפוס את הילד הזה ששוכח"... עצרתי את עצמי. הבנתי שלהיות עצבנית לא יעזור לי. אז מה כן עשיתי? תקראי את הכתבה...

והנה באת להחכים ולבנות גשר לכיוון כלתך, ואת מוצאת את עצמך בונה את עצמך, את האישיות שלך. מחזקת את הקבלה וההערכה העצמית שלך

מתנשאים על הילדים, לא משתפים אותם, ומחליטים החלטות לבד. 3 טעויות שעושים כשרוצים שהילד יבין שאנו אדוני הבית שלנו

הזהרתי אותו, והוא בכל זאת רץ לכביש. מה עושים? ואיך מפסיקים את הוויכוחים עם הילדים?