כשהקושי של הילד הופך לקושי שלנו - איך לא לאבד את עצמנו כהורים?

זה יכול לקרות בכל רגע בכל יום - הילד נתקע. ייתכן שהוא מתקשה עם שיעורי הבית, מתמודד עם בעיה חברתית לא פשוטה או שהוא מתפרץ רגשית ומרעיד את כל הבית. באותו רגע, ההתמודדות שלו הופכת להתמודדות שלנו. אנחנו נותרים שבורי לב מול האתגר החברתי, חסרי אונים מול הקושי הלימודי, ולא יודעים איך להוציא אותו ממצבי הרוח המתנדנדים.

אז איך נוכל לעזור לילדים שלנו עם הקשיים השונים בחיים מבלי להיעלם, להיפגע בעצמנו ולהתפרק בדרך?

למה הקושי שלו מפעיל אותנו כל כך?

זה לא מקרי שהקושי של הילד כואב לנו. ההורות נוגעת בעצבים החשופים ביותר שלנו, משום שהיא יושבת על ארבעה מניעים רגשיים:

אחריות הורית עמוקה: התחושה שהגורל שלו מונח על הכתפיים שלנו בלבד.

פחד מהעתיד: אנחנו לא רק רואים את הילד שבוכה עכשיו, אלא משליכים את הקושי על מי שיהיה בעוד עשור.

תחושת אשמה: הקול הפנימי שואל מיד "איפה טעיתי?", "אולי אם הייתי פועלת אחרת זה לא היה קורה?".

השוואה חברתית: המבט החוצה על ילדים אחרים, שמתמודדים עם החיים בקלות רבה יותר, מעצים את תחושת החריגות.

חשוב לעצור רגע ולומר שזו תגובה אנושית, לא כישלון. העובדה שזה כואב לכם, כהורים, מעידה על האהבה שלכם ועל החיבור העמוק לילדכם, ולא על חוסר יכולת.

כשההורים נכנסים למצב הישרדות

כשילד מתמודד עם אתגר מתמשך, הבית עובר לעיתים קרובות למצב של ניהול משברים קבוע. אנחנו מפסיקים לחיות ומתחילים לשרוד. הדפוסים יכולים להיראות כך:

• החיים סובבים אך ורק סביב הילד והקושי שלו.
• ויתור מוחלט על הצרכים האישיים של ההורים - משינה ותזונה ועד תחביבים או מפגש עם חברים.
• דריכות מתמדת - ללכת על ביצים בציפייה לפיצוץ הבא.
• ניסיון להחזיק הכול לבד, מתוך מחשבה שאיש לא יבין או יוכל לעזור.

הבעיה היא שמצב הישרדותי נועד לטווח קצר. בטווח הארוך הוא מוביל לשחיקה, להורה תשוש ומרוקן מאנרגיה ולתחושת מרירות שחוזרת, בסופו של דבר, אל הילד.

יציבות היא המתנה הכי גדולה

ילד שמתקשה לא זקוק להורה מושלם או להורה שסובל יחד איתו. הוא זקוק לעוגן. ויסות רגשי הוא דבר מדבק. כשהילד רואה הורה שמסוגל לנשום, לצאת להליכה, לצחוק או פשוט לשמור על שפיות בתוך הכאוס, הוא מקבל מסר מרגיע: "העולם לא מתמוטט. יש מי שמחזיק את המציאות עבורי".

הילד לומד מהדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הלחץ שלנו לא פחות ממה שהוא לומד מהעצות שאנחנו נותנים לו.

איך נשמור על עצמנו ובו זמנית על הילד?

שמירה על הורים יציבים וחזקים נפשית דורשת פעולות קטנות כמו אלו:

• להבין מה בכוחי לשנות (התגובה שלי, הסביבה בבית) ומה לא (הקצב של הילד, המבנה הרגשי שלו).
• מותר לי להיות עצוב כי לילד שלי קשה, אבל הקושי שלו הוא לא הזהות שלי.
• מותר (וחובה) לקחת פסקי זמן. כוס קפה, פגישה עם חברה או אימוץ תחביב חדש, הם החמצן שמאפשר לנו להמשיך הלאה.
• במקום להגיד "אני לא עושה מספיק", נסו להגיד "אני עושה כמיטב יכולתי בסיטואציה מורכבת".

הילד שלכם זקוק לכם לאורך זמן. הדרך ארוכה והקצב משתנה. לפעמים מתקדמים, לפעמים נסוגים. זכרו שמותר לכם להיות גם הורים מסורים וגם בני אדם עם צרכים, רצונות ועולם פנימי משלכם. בסופו של דבר, בשביל להחזיק לילדכם את היד - אתם צריכים שקודם כל היד שלכם תהיה יציבה.