הורים וילדים

זוג צפה במראה מזעזע של משחק "יצירתי" במיוחד, בו שיחקה קבוצת אחים. הם משתפים במה שראו, ויש להם מסר נוקב להורים – השקט והמנוחה שלכם לא חשובים יותר מהילדים שלכם

הסופרת מנוחה פוקס בהדרכת הורים ברורה ומעשית. והפעם: מה לעשות עם ילד שמנדנד אחרי שמשכיבים אותו לישון?

בכל אחד ואחת מאיתנו יש הכוחות האלו, והתפקיד שלנו קודם כל להכיר בהם, ובהמשך גם לסנכרן ביניהם

ילדים מרגישים הכל, פי כמה וכמה מחשבונות של שומע מול מרצה. מערכת היחסים שלנו עם הילדים היא חזקה מאוד. הם חיים איתנו ברגעים החשובים, נושמים אותנו, מכירים את החולשות שלנו. ממה אנו מתלהבים וממה לא

אם את תחזקי את החוסן שבך, אם יהיה לך כוח לעמוד על המילה שלך בלי להישבר, ההורות שלך תזרום באופן ישיר, יהיה לך הרבה יותר כוח לחנך אותם כמו שאת חולמת באמת

הדבר שהושרש אצלי הכי עמוק מבית אבא: כשצריך – קמים ועושים

האם פנתה אלי ותהתה למה ילדיה צופים במסכים ונחשפים לתכנים לא ראויים. התשובה היתה מתבקשת

עלינו ההורים להיזהר מאוד בבחירת המילים, לא לצייר לו עתיד שחור, כדי שחלילה לא ניצור את העתיד הזה במו ידינו

איך יוצרים בחיי השגרה רגעים של קירבה בינינו לבין ילדנו? איך בתוך כל העומס והבלאגן יוצרים זיכרונות ילדות? הנה הטריק – השתיקו פלאפונים, בחרו פעילות או שתיים, וצרו את הרגע

"כשנולדת, נולדת בלי כיפה, בלי ציצית. אהבתי אותך. האהבה הזו – תישאר תמיד ועם זה נלך עד סוף הדרך": צפו בראיון סוחט דמעות של אריה ארליך עם הרב שמעון שניילבג

כששואלים אותו, "תגיד אתה לא רואה את הכאב של ההורים שלך? את הצער שאתה גורם להם?", הוא עונה רק דבר אחד - "ההורים שלי בכלל לא מבינים אותי, אם באמת הם היו מבינים אותי, הכל היה נראה אחרת"

לאחרונה הקשבתי לסיפורם של זוגות צעירים, שעוברים תהפוכות בחיי הנישואין שלהם. ההרס, הנפילה, האסון - הם תוצאה של התערבות, של הורים "דואגים"

'המתכון להורות טובה' - הדרך הטובה לשדר לילדיכם את אהבתכם אליהם בצורה כזו שתחזק את הקשר ביניכם ותבנה את אישיותם האידיאלית

האירועים שקורים לילדים שלנו מעוררים אצלנו לפעמים פרשנויות שאינן תמיד נכונות, ובעקבותיהן - תגובות לא נכונות

אי אפשר לחנך בשלט רחוק, להיות "אבא של שבת" ולהשקיע בילדים רק כשמסתדר לנו. הם באמת זקוקים לנוכחות שלנו

איך נעביר לילדינו את הרגשות הנכונים סביב נושא המוגנות, והאם יש צורך "למכור" את הערכים שלנו עבורה?

אישה שילדה את בתה בגיל 66, נזכרת בגבורה ביום שבו כולם ניסו לשכנע אותה להפיל - אך היא סירבה בתוקף. "הרגשתי שאני צעירה ומסוגלת לעשות את זה"

קשר פתוח ומשמעותי עם המתבגרים הוא משאת נפש של הורים רבים. למרבה הצער, לעיתים קרובות זה נשאר בגדר חלום. איך עושים את זה נכון?

אנחנו מרגישים את הצורך הבוער לדבר עם הילדים המוגנות, אבל בפועל, אנחנו לא יודעים כיצד לפעול ומה נכון לומר. מי באמת יכול לדבר עם ילדים על מוגנות?

היא ניסתה אותי, האם אני מקשיבה לה גם כשהיא מדברת בשפה שאינה מוכרת לי? כשהיא מביאה שונות?