כשהילד "מאבד את זה": איך מתמודדים עם התפרצויות זעם?

שאלה:

ב"ה אני אמא לשניים. הבן הגדול שלי בן ארבע וחצי, ולאחרונה כשאני אומרת לו על משהו מסוים שאני לא רוצה או לא מסכימה לו, הוא ממש מתעצבן ומתחיל להעיף דברים, לצעוק ולעיתים גם מרביץ לי. מה אני יכולה לעשות?

תשובה:

אמא יקרה, לפני הכל - תנשמי. את לא לבד, וזה לא אומר שנכשלת. זה רק אומר שהילד שלך עובר שיעור בניהול רגשות, ואת המורה הכי טובה שלו. התחושה הזו, שבה הילד המתוק שלך הופך בשנייה להר געש מתפרץ, היא חוויה שאימהות רבות פוגשות. זו תחושה מתישה, לעיתים מערערת ואפילו פוגעת, אך היא חלק בלתי נפרד מאתגרי הגיל. גיל ארבע וחצי הוא גיל של התפתחות עצומה, המלווה בפער בין הרצון העז לעצמאות לבין היכולת לווסת רגשות ותסכולים.

במקום להישאב לתוך הסערה, בואי נתבונן בקושי הזה דרך מספר נקודות מבט, ונראה מה ניתן לעשות לפני, בזמן ואחרי ההתקפים.

1. המאבק בין חלקי הנפש

החסידות מלמדת אותנו שבלב של כל אחד מאיתנו, וגם בלב הקטן של ילד בן ארבע וחצי, מתקיים מאבק מתמיד בין שני כוחות: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. הנפש הבהמית היא החלק היצרי וההישרדותי, זה שרוצה "כאן ועכשיו" ומתקשה לשאת דחייה או גבול.

כשהילד שלך מתפרץ, זהו הרגע שבו הנפש הבהמית שלו משתלטת על המצב. הוא לא פועל מתוך רוע, אלא מתוך דחף פנימי שעדיין חזק יותר מהיכולת של הנפש האלוקית שלו לקחת פיקוד.

מה עושים: זכרי שמתחת לסערה הגלויה לעין, קיימת נפש אלוקית טהורה שפשוט זקוקה לעזרה במאבק הזה. כשאת רואה אותו משתולל, נסי לומר לעצמך בלב: "זה לא הילד שלי שמשתולל, זו הנפש הבהמית שלו שמתפרצת כרגע". המבט הזה מאפשר לך להפריד בין הילד האהוב שלך לבין ההתנהגות הלא רצויה, ועוזר לך להישאר בעמדה של אמא רגועה שבאה לעזור לו לנצח במאבק הפנימי שלו.

2. לעבור מנגדי לבעדי

הרגש שלנו הוא תמיד תוצאה של הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו, ולאו דווקא המציאות האובייקטיבית.

כשילד מרביץ או צועק, המוח שלנו נוטה לפרש את זה כ"הוא מזלזל בי" או "איבדתי סמכות". הפרשנות הזו מייצרת אצלנו רגש, בעקבותיו אנחנו הופכות לכועסות וחסרות אונים.

מה עושים: בואי נשנה את הפרשנות. הילד שלך נמצא בהצפה רגשית. המוח שלו עדיין לא פיתח את היכולת לעכל אכזבה. הוא לא פועל נגדך, הוא פשוט לא יודע איך להכיל את ה"לא" של המציאות. כשאת מפרשת את זה כ"הוא זקוק לי כדי לווסת את עצמו", את עוברת ממצב של מגננה למצב של הנהגה.

3. עזרה ראשונה ברגע ההתפרצות

בזמן התפרצות, המוח הרגשי שולט וההיגיון של הילד כבוי. השתמשי במודל הבא כדי להרגיע את הרוחות:

• ע - עצור. אל תגיבי מיד. קחי נשימה עמוקה.
• צ - צמצם. צמצמי מילים. הסברים ארוכים רק מתסכלים ילד שנמצא בסערה רגשית.
• ו - ודא. ודאי שכולם בטוחים (הרחיקי חפצים מסוכנים, מנעי פגיעה פיזית).
• ר - רגש. שקפי את הרגש שלו במילה אחת ("מתסכל", "מרגיז") וחכי לירידת מתח.

הערה חשובה: הקפידי ליישם את הכללים הללו. לפעמים התגובה שלך יכולה לגרום לעוד התפרצויות זעם אצל הילד, מבלי להתכוון. אם כתוצאה מהצעקות הוא מקבל תשומת לב מוגברת (גם אם היא שלילית, כמו כעס) או בסוף מקבל את מה שרצה, המוח שלו לומד שזה עובד, והוא ימשיך לעשות זאת שוב ושוב.

מה עושים: בזמן התפרצות, הגיבי במינימום מילים ומקסימום מעשים - הציבי גבול פיזי ששומר על בטיחותך ובטיחות הילד. כשהילד רואה שהצעקות לא משיגות את מטרתן, הן ילכו וידעכו.

4. אימון לוויסות רגשות

המטרה שלנו, כאימהות, היא לא רק לקבל שקט רגעי מהילד, אלא ללמד אותו כיצד ניתן לווסת את הרגשות שלו בצורה בריאה. נעשה זאת במספר שלבים:

1. זיהוי: נסי לשקף לו את המצב. "אני רואה שאתה ממש כועס כי רצית את הצעצוע".

2. הציבי גבול ברור: אל תסכימי לאלימות. אמרי "מותר לכעוס, אבל בבית שלנו לא מרביצים ולא זורקים דברים".

3. ניתוב האנרגיה: ברגע שהוא נרגע מעט, הציעי לו דרך אחרת לבטא את הכעס הגופני שלו, כמו: לקפוץ במקום, לנשום עמוק או לחבק חזק דובי אהוב. המטרה היא להראות לו שאפשר לשחרר את האנרגיה של הכעס בלי לפגוע באף אחד.

4. חיזוק חיובי: כשהמצב נרגע, הציפי אותו במילים טובות על רגע שבו הוא הצליח להירגע. אמרי לו: "אני כל כך גאה בדרך שבה התגברת".

5. מניעה של ההתקף לפני שהוא מגיע

לפעמים הדרך הכי טובה לנהל את הפיצוץ היא למנוע אותו מראש בעזרת כלים פשוטים:

• שיטת הבחירה המוגבלת: ילדים בגיל ארבע וחצי חווים חוסר שליטה מול המבוגרים. כדי לתת לו תחושת כוח, הציעי לו בחירה בין שתי אפשרויות שמתאימות לך: "אנחנו מסיימים לשחק עכשיו. אתה רוצה לאסוף את הקוביות הכחולות או את האדומות?". כשיש לו בחירה, הצורך שלו להתנגד פוחת.
• הכנה למעברים: קשה לילדים לעצור פעילות מהנה בבת אחת. במקום להגיד "זהו, נגמר", תני לו התראה מוקדמת. "בעוד חמש דקות אנחנו מפסיקים לשחק ונכנסים להתקלח. אתה רוצה שאני אגיד לך כשנשארת דקה אחת?". זה עוזר למוח שלו זמן להתארגן לקראת הדבר הבא.
• גבולות ברורים ועקביים: חינוך דורש עוגן. אם אמרת "לא", עמדי מאחוריו. אם הילד לומד שצעקה או מכה הופכים את ה"לא" ל"כן", הוא ימשיך להשתמש בהן.

6. תרגיל כתיבה עבורך, אמא:

קחי 10 דקות עם דף ועט ונסי לענות על השאלות הבאות:

1. איזה שלוש תכונות טובות יש בבן שלי? זה יעזור לך לזכור מי הוא באמת מתחת להתקפי הזעם, ולהגיב אליו בחמלה.

2. איזו מחשבה אוטומטית עולה בי כשהוא מתפרץ? למשל: "הוא עושה לי דווקא". נסי להחליף אותה במחשבה: "הוא פשוט עדיין לא יודע איך להכיל את התסכול הזה".

3. נסי לדמיין רגע של התפרצות שבו את פועלת מתוך רוגע וביטחון פנימי. איך את מגיבה אחרת באותו רגע? מה את מרגישה בגוף?

זכרי, אמא יקרה, את עושה עבודת קודש. כל התמודדות כזו היא עוד לבנה בבניית האישיות של הילד וביכולת שלו לשלוט בעצמו בעתיד. בהצלחה רבה.

הערה חשובה: הכלים המופיעים בטור זה הם כלים אימוניים כלליים. במקרים שבהם התפרצויות הזעם הן תכופות מאוד, בעצימות גבוהה במיוחד או גורמות למצוקה משמעותית בתפקוד היומיומי של הילד או המשפחה, מומלץ בחום לפנות לייעוץ או טיפול מקצועי פרטני.

שירה פריאנט, יוצרת תוכן ומשוררת, מאמנת בשיטת הרב פנגר לניהול רגשות, בשילוב כתיבה אינטואיטיבית.

רוצה שאכתוב על נושא מסוים? יש לך שאלה שאת רוצה לשאול? כתבי לי מייל shira.milatova@gmail.com