פיתוח האישיות

ככל שהאדם יצבור עוד ועוד חוויות חיוביות במהלך השבוע – כך הוא יוכל יותר ויותר להאמין שיש סיכוי לעתיד טוב יותר

המנגנון החזק הזה הוא גם מה שגורם לו לרצות כל כך לעזור לאחרים ולכאוב את הכאב שלהם, עד כדי כך שבמקום לעזור להם – הוא רק מונע מהם את העזרה של הקשבה אמיתית ממקום רגוע

האם צריך להיות נאמנים לרגש, ומה המקום של ההיגיון? מתוך התוכנית 'לגעת בנפש' עם הרב אייל אונגר וניר קפטן

רגשות האשם מייצרים הפרדה פסיכולוגית בין מי שעושה את הרע לביני. מי שעשתה את הרע היא באמת אישה רעה, אבל אני? אני מהצד של הטובים!

הרגל זה ישנה את חיינו, ויאפשר לנו להפיק מהם את המירב ולנצל אותם באופן מיטבי. הבה נפרגן לעצמנו את החשיבה החיובית

ההתמכרות לחדשות השליליות, בסופו של דבר, גורמת לאנשים להתנתק במידה רבה מהמציאות. הם מנותקים מהמציאות האופטימית, הם מנותקים מכל אותם אנשים שמצליחים לחיות טוב, להרגיש טוב

כולנו יכולים להפוך לאנשים גדולים יותר, מוצלחים יותר, ומאושרים יותר. כדי לעשות זאת, עלינו להיפטר מפרעה הפנימי שלנו

ואז יכול להיות שיום אחד הם שומעים משהו על אותו אדם. זה לא חייב להיות משהו קיצוני, אפילו ראו אותו אומר משהו או מתנהג בצורה שלא תואמת את הדמות האגדית שציירו לעצמם

איך חושבים באופן חיובי בפועל ולא רק באופן תיאורטי, ולמה חדשות עצובות "מוכרות" יותר?

מה מפחיד כל כך בלהיות מתוסכל, ולמה קשה כל כך להיות שונה מאחרים? הרב אריה אטינגר מסביר

הבחירה לאן ולהיכן להאיר עם הפנס שלנו היא בידינו. בואו נבחר להאיר על הטוב, על המטרות והחלומות שלנו, על ההווה ועל הדרך שלנו

חשוב להשתדל להימצא ככל שניתן בסביבה חיובית, כאשר הכוונה היא לסביבה חיובית ביחסה כלפי האדם עצמו, וכלפי החיים בכללותם

חשיבה שלילית, או אפילו חוסר שליטה ברגשות שלנו – עשויות לפגוע באופן משמעותי ביכולות שלנו, ולגרום לנו להתנהלות שתרחיק אותנו ממיצוי הפוטנציאל שלנו

המערכת שלנו, מעצם קיומה, יש לה חוקיות של צמיחה, תיקון וריפוי. תפקידה של מערכת הבקרה הוא להתריע כשמשהו לא תקין מתרחש. אל תשתיקי אותה

מי אנחנו באמת? האם אנחנו הדימוי העצמי שלנו? איך לחסן את הדימוי העצמי שלנו, בפרט בימי חרום אלו?

ימים אלו הינם מבחן לעוצמתו ולחוסנו הפיזי והרוחני של העם, בנייה של עצמנו כאומה נבחרת כמדינה מלוכדת, שממנה נצליח לתקן את מה שעוות במהלך השנים והתקופות האחרונות

אני לא רגועה. אני לא רוצה להתעלם. אבל אם להיות כנה, לשמוע את הסיפור שוב ושוב, ולהתעניין בפרטים לא חשובים, לא באמת עוזר. וזה גם לא ממש הופך אותי להיות חלק. יש הרבה שאני יכולה לעשות ולהשפיע, אבל זה במקומות אחרים לגמרי

"אז בעצם, כשאני עושה משהו שמזיק לגוף או לנפש שלי אני חוטאת? אז למה בכל זאת אני בוחרת לחטוא, אף על פי שאני יודעת שזה לא בריא לי?"

ציפייה זו מובילה בדרך כלל לאכזבה ותסכול, שהרי העולם החיצוני לא תמיד יכול להבין ולזהות מהם הצרכים שמתעוררים בנו. מהיכן נובע הקושי לספר על הצרכים שלנו?