הידברות לנוער

כאשר דבר מטריד אותנו, הוא מציף את הלב והרגש, השכל והמחשבות שבתוכנו, וגורם לנו להתכנס בתוכנו ולהיות כלואים במה המצב עכשיו, ומוטרדים במה שלא קשור, במה שיעבור ויחלוף

תגידו את האמת, מי צריך לשיר לפני גויים כשאפשר לשיר לקב"ה, או ככה סתם עם חברים?

היכן היה הקב"ה בשואה? מהי הדרך שבה עלינו להסתכל על השואה ולזכור אותה? זהירות: טור קשה לעיכול

מה הסוד? איך יוצאים משעבוד שאנחנו כ"כ רוצים לתקן או להפטר ממנו? אני אצליח בכלל?

מהי בחירה, ולמה בכלל יש לנו אפשרות לבחור? על בחירות במובן הרוחני שלהן

הניצחון האמיתי הוא לנצח ביחד, מתוך אהבה לשני, ללמוד מכל אחד, וממילא לקבל את הסיסמה לניצחון. בואו לא ניתן לתקשורת לעצב לנו ריאליטי שאנו לא באמת רוצים לחיות בו

פשוט לדבר אל הקב"ה עם כל הלב, בלי להסתיר. להתחנן, לבקש, לצעוק עד השמיים שההחלטה שלנו תמיד תהיה ממוקדת ומתמדת, שיצר הרע לא ישכנע אותנו ליפול

מה הבגדים שלנו אומרים עלינו, והאם הם באמת אומרים עלינו כל כך הרבה? מה שהמראה שלנו אומרת לנו

להיטמא וללכת אחרי תאוות, זה הכי פשוט, אין פה שום גוון טהור באמת. ממילא זה רדוד, אז אין יותר מדי בשביל מה לחכות. לעומת זאת, ברוחניות, אם אתה רוצה להיות מעובדי ה', צריך לעשות הרבה סטאז'

למה להיות ילד זה דבר יעיל ונכון לעבודת ה', מה זה בכלל ילד ואיך נוכל לחזור להיות ילדים אחרי שכבר בגרנו?

מי אמר בכלל שנקום מחר בבוקר? אנחנו עושים תוכניות לעוד כמה ימים, חודשים, שנים, כאילו יש לנו צ'ק פתוח על חשבון הקב"ה

בלי הביטחון בה', "להתבגר" יכולה להפוך להיות משימה משעממת,מכעיסה ואפילו מייאשת וזה לא חייב להיות ככה, כל עוד נאמין שה' איתנו גם בתקופה שכולם מכנים אותה "טיפש עשרה"

למה הקב"ה לא אומר לנו, פשוט וקל, מה הבעיה, כדי שנוכל לפתור אותה? האם הקב"ה זקוק למילים כדי להעביר לנו מסרים?

מה ההבדל בין עצבות לבין לב שבור? למה לא כדאי להיות עצובים, ואיך אפשר להפוך את העצב ללב שבור ומאמין?

הייאוש הוא למעשה הסיבה הקטנה שמונעת מאיתנו להגיע ליעד שלנו בהמשך הדרך, לדבר המיוחל שאנחנו רוצים, והכי גרוע – הוא גורם לנו לחשוב שאנחנו לגמרי לבד בזה

היצר הרע יעשה הכל כדי לאכל ולנפץ את התדמית הטהורה של נשמתנו הטהורה ושל זה שמאיים לקחת לו את הרייטינג – היצר הטוב

להתרגש, להיפתח, לא לחסוך במילים ולהשתמש בדיבור וגם בכתיבה – כל הדרכים ליצור תפילה אישית משלנו, מעומק הלב

להבדיל מן הגויים, ששמים על עצמם מסכות של פחד ואימה, אנחנו נדרשים לשים על עצמנו מסכות שמחות ומצחיקות, כאלה שישברו כל מסך של עצב ושל דיכאון, כי מי יראה משהו מצחיק ולא יצחק פתאום?

כך נביע את הרגשות, את התחושות ואת הבקשות שלנו בתפילה אישית מכל הלב

האם אנחנו חייבים לוותר על הכישרון המיוחד שמלווה אותנו בחיים, בעקבות ההתחזקות? ממש לא