מיומנה של טלפנית

בדרך חזור, יפית כבר לא ישבה לידה ולא חיבקה אותה. טלי הביטה על העננים ודימתה לראות את פניה היפות של יפית שלה

סיפורה של יערה, לא חילונית ולא חרדית, שלא הפסיקה לשאול – ועל הקול המיוחד שלה בבחירות האחרונות

כיצד מגיעה אישה לקשר קרוב עם אדם מהכפר הסמוך, ואיך מצליח ארגון הידברות למנוע את הטרגדיה עוד בטרם התחילה?

"תראה, ה', גם אתה קורא לבניך האבודים, אבל בסך הכול מתחשק להם להמשיך לשחק עוד בהבלי העולם. ואתה מחכה ומחכה. אבל הפעם אשתדל להיות שם בשבילך"

לפעמים עדיין קשה לדעת מה להגיב לסיפורים שמגיעים למוקד. מה גרם לתורם להיות לחוץ כשפניתי אליו, ומה שם בעלה של התורמת הקבועה? הסיפורים המפתיעים – טובים יותר, וטובים פחות

איך למען השם אחזור על המילים הכואבות, ועוד אבקש סליחה? האם היא לא תיפגע שוב? ושוב הניסיון היה מעבר לכוחותי הנפשיים

אין ספק שבאותו רגע העמיקו הסדקים באמונתי כלפי קנה המידה של חמותי, שהיה בעיני המושלם ביותר. חשתי חוסר צדק בכללים הנוקשים שניסיתי ללא הצלחה להתאים את עצמי אליהם

"מצחיק שאני צריכה להזכיר ליהודים מסביבי כמה הם צריכים ללכת מאושרים. וכמה לא נכון שאני לבד. אני תמיד עם אבא שבשמים ומחזיקה באמא - התורה"

ילדים ותינוקות נשכחים ואבודים, נשחטים ואודים מוצלים, קמו לתחיה. הטרגדיה שעברה עליהם הייתה גדולה ובלתי נתפסת. בניגוד לכל היגיון, הם הצליחו לעמוד על רגליהם, והקימו בתים

"אבל כולם רצו להיות כמוך. היה לך קסם אישי". "אולי. אבל רציתי להיות כמו כולם"

באחד מימי השידורים הוא כבר היה גלוי לב מספיק כדי לספר על עוגמת הנפש שהוא עובר כשאשתו מגלה את התרומה, שלדעתה מכלה את ממונם

"כל נשמה ונשמה נשאבה לתוך המחנה הקדוש שבגלגול של היום נקרא 'העם היהודי'. יש לנו תפקיד"

הנחתי את השפופרת במקומה. הבנתי שהעניין ירד מהפרק, ומי יודע אם זה לא סופי. אולי תחזור בכל זאת לגבי מיקום רלוונטי ומעשי יותר. אולי תגיע למסקנה שהזכות היא העיקר, ולא המקום. ואז התגלתה ההשגחה

"שאלתי אותו כמה עולה כרטיס כניסה לקולנוע. הוא ענה, נדמה לי, 50 שקל. אז אמרתי לו – מה, 50 שקל על שעתיים? אתה יודע כמה כרטיסים אני חייבת לרב זמיר? יש לי קולנוע בחינם 24 שעות"

אמא תמיד הייתה קוראת לכביש כזה אוטוסטרדה. אני לא כל כך מבין מה זה. כשהתחלתי לעבור שמעתי צפירות שהחרישו את אוזני. ראיתי את עיניהם של הנהגים מביטים בי בפחד

הם הלכו להירשם במשרד כזוג, כשהם בעצם רואים אחד את השני בפעם הראשונה. המסע הפך למסע היכרות, והם החליטו שאין יותר מתאימים מהם

השיעור שצפתה בו ריתק אותה וקנה שביתה בלבה. הצמא לתפילת חנה הקדומה. אסור שהדברים יעברו מעליה. היא תיקח איתה את המסר, וכמו שחנה זכתה בבן, כך היא תזכה

שוב קרסו אלילי האתמול, ומה שהיה מרגש וברור כל כך, נמוג והתפוגג בקול דממה דקה. אחרי אלילי יוון, אירופה והציונות, נכנסה האלילה הווירטואלית בצעדים קלילים, מרחפים ובלתי נראים

לאישה הזו יש מערכת כללים מיוחדת משלה, ואמונה בלתי נלאית בבורא עולם. סיפורה של אישה, בעלה ושני ילדיהם – כולם בנסים

"'זה סתם ציור', אמרתי, ולא האמנתי שאמי אוספת את ארבעת הציורים שלי מהרצפה ואומרת בשיא הרצינות: 'אקח אותם למסגור, זה יצא מקסים'"

כמה נפלא לתת דרור לסיפורים ששוכבים על הלב, לפרוק ולהניח את החבילה הכבדה על כתף נוספת, שנותנת ביטחון מלא שאכן היא נוטה שכם לחלוק את כובד המסע

"טוב, נו, לא התכוונתי לדבר עליהם. מי אני בכלל. אבל גם תלוי מי סיפר להם, מה היו המטרות שלו ומה הסתיר מהם. לגבי החיסונים יש מחקרים של מומחים בעולם, ועדויות"

"גם מולי זה מיותר, ואפילו מול רבנים. ואת, לדבריך התוודית מול בורא עולם אין ספור פעמים. אז התשובה שלך שלמה. ואת יודעת שאין תפילה שלמה כמו תפילה מלב שבור"

פעמים אנו מקבלים בונוס - מילה טובה, כסף או הארת פנים. אבל מסתבר שאף אחד לא חשב איזה בונוס הוא נתן רק מהעובדה שהזכיר לנו את יקירינו

כל מי שהוזכר כאן הוא הורה אחראי, שאמר "לי זה לא יקרה". וזה אומר שכולנו פועלים על האוטומט, ופחות עם מחשבה לפני כל פעולה

לכאוב את הכאב של אחותה שמתחננת לסליחה, לדאוג לאבא שלה כי אין מישהו אחר שיעשה זאת, לחבר בין אבא עם לב של אבן לבתו שהרבה שנים לא זוכה לסליחה. לנסות לעשות שלום בין אבא לבת

אולי לצד האבל על חורבן הבית, ננסה לדמיין שיש עוד ממדים לעולם טוב, מעבר למושגים הקיימים. עולם שאפשר לזכות בו, אילו היה לנו היום בית מקדש

הקב"ה שם לי מראה מול העיניים. הנה, תחושי מעט ממה שעבר על הוריך, שלא לקחת בחשבון שאת פוגעת בהם בזה שניתקת מגע בינם לבין ילדיך

אמיצות או פחדניות, חלשות או חזקות, חכמות מאוד או חכמות רק בלב, מעשיות או מרחפות, מרובעות או מעגלות פינות. אבל היינו תמיד אמהות

"ניסיתי לדבר עם הצוות על המצב שלי, אבל לא הייתה להם היכולת להיענות. הם טענו שאין להם ברירה. הם לא יכולים להתאים לי את האולם או הכיתה, כשכולם יסבלו מזה"