מיומנה של טלפנית: הבינה המלאכותית עשתה לי טיפול רגשי

השבוע זכיתי למתנה מיוחדת ובלתי רגילה. אחותי מחו"ל שלחה לי עיבוד מיוחד של הגאונית – הטכנולוגיה המתקדמת, הלא היא הבינה מלאכותית. מדובר בסרטון שנעשה מ-2 תצלומים שלי. אחד מהתקופה האחרונה, והשני מלפני עשרות שנים, בהיותי בת 12.

בסרטון אנו פונות זו אל זו, מחייכות ומתחבקות ברגש ובאהבה.

הייתי בהלם מהמציאות המדומה שגרמה לשוב ולהביט אל עצמי אל הילדה מן העבר. מעולם לא חשבתי לחבק אותה. היו לי המון הערות והשגות על הילדה שחייתה על הירח, לא לקחה אחריות ולא הבינה באמת את אמא שלה ואת קשיי החיים. אותה ילדה, כפי שאני זוכרת אותה, עשתה מה שבא לה. כשרק דמיינתי את סממניה על ילדי, או נקודות התנהגות שהזכירו את עצמי מפעם, מיד נלחצתי, כי רציתי ילדים חרוצים, נושאי אחריות, בעלי מוטיבציה ובוגרים.

אני חייבת לומר שהבינה המלאכותית הייתה בעיני סוג של מפלצת בפוטנציאל. די מפחיד לחשוב לאן נגיע, ומתי הגולם הגאוני הזה יקום על יוצרו. יש סיבות טובות לדאוג. אבל הגולם הזה עשה דבר נפלא. הוא היה כלי שעשה לי דמיון מודרך בלי מאמץ. פשוט העמיד את עצמי מול הילדה שהייתי, והשלים בינינו בצורה מרגשת עד דמעות, כך שמבלי שאתכוון עברתי טיפול רגשי.

באותם רגעים התנהלה בינינו שיח מלב אל לב, אולי מילים שמעולם לא חשבתי לומר לה. ודאי שלא באתר.

"אני יודעת שאת עוד ילדה, וטוב שכך. אני יודעת היום כמה נפלא שלא לקחו לך את הילדות, וזכית לעבור את שנות ילדותך בלי לחצים. אהבת לשחק, ולעיתים קרובות מאוד התחמקת לחצר, כדי להספיק את משחקי החבל והגומי. נכון שמבחינת ההגינות היית יכולה לחשוב מעט איך לעזור יותר לאמא, שהייתה מטופלת בילדים קטנים, אז אמא כעסה עליך שלא היית אחראית מספיק. אני יודעת היטב מה יש לך לומר. רצית לחוש כמו כל בנות השכונה, שהיו הרבה יותר משוחררות. לרובן לא היו אחים קטנים לשמור עליהם, ואת הלכת עם טרוניה כלפי אמא. את לא הבנת בשכלך הילדותי שרוב רובן של בנות כיתתך הן דור שני לשואה, כמוך, ומסיבה שלא עמדת עליה, משפחתן הייתה קטנה ממשפחתך. אבל אני רוצה להבטיח לך שכשתגדלי – תעריכי את מסכת החיים שלך, המותאמת לך בדיוק. כי רק שם תצמחי ותבני מערכת הגנה נגד כל הרוחות הזרות. ובכלל, חבל שלא הפנמת שהקב"ה הוא באמת איתך תמיד, ולא כמו שחשת אז, שהוא נמצא רק בבוקר, בכיתה, בשעת התפילה ובשיעורי תורה, ובבית מסתתר בין דפי הגמרא.

אני יודעת שהיו לך גם פגיעות פה ושם עם חברות, שאף ילד וילדה לא נמלטים מהם. אבל בינינו, גם את לא פעם נהנית לצחוק על אחרים. נכון, בגיל הצעיר שלך כל פגיעה היא סוף העולם. אילו רק יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה וללחוש על אוזנך "שטויות. הכול עובר בחיים, אם קבלת ציון מביש באמת לא תזכרי אותו. אם חברה פגעה בך – זו לא הבעיה שלך, אלא שלה. ואם הרגיזו אותך עד כדי דמעות רותחות, יום אחד הכול יהפוך לזיכרון מתוק, זיכרון שכיף לצחוק ממנו.

ובאמת חבל. חבל שהזלת דמעות מול המראה שהעידה על תוצאות מעשייך הילדותיות. חשבת להיראות כמו הילדה המצוירת שבספר ולהסתפר בדיוק כמוה, על אף שדודתך, שאהבה אותך כל כך, הזהירה אותך שלא תעזי לגעת בשיער היפה שלך. היא קיימה את הנדר שלא לדבר אתך אם תמרי את פיה. כמה תמימה היית כשפחדת להירדם, כי "דני דין", דמות ספרותית מן העבר, הפך את השעות הקטנות של הלילה לחלום בלהות. בחלומך הופיע וניצב מולך, כמו בסיפור, רואה ואינו נראה.  רק בגדיו זעים ונעים, ונעליו מהלכות. ומה גם שהדמות המחרידה לא התרגשה מהצעקות ההיסטריות שלך. וכל זה כי היית תמימה עד להחריד והאמנת לצ'יזבטים של אחיך הבכור והשובב שהוא באמת קיים.

כמה הצגות עשית בבקרים לפני לכתך לבית הספר. הודעת להוריך בפנים מעוותות שכואבת לך הבטן, אבל הכוונה הייתה שדווקא היום המורה בוחנת בעל פה, ואת לא דאגת להיות מוכנה. בתמימותך חשבת שאבא מאמין לך, אבל ממש לא. והוא הכריח אותך לצעוד כשאת מזילה דמעות תנין על הכאבים ה"בלתי נסבלים". אבל לבסוף ניצחת, כי הוא הבין שכאביך הם איומים – אבל לא מהבטן, אלא מדאגות הבושה.

עוד תראי שכל הקצרים, הקשיים והאכזבות, הם קשים מאוד בגיל הנעורים, ובגיל הטיפש עשרה הרגשות משתוללים. הם כולם ייעלמו כבמטה קסם. וכל הקלילות הצחוקים ושיחות הנפש הטיפשיות עם החברות, יהוו נידבך חשוב בבניית אישיותך. ולמה באמת להסביר לך מה שלא הבנת בגיל 12? חשוב שנשלים. גם את לא היית מאמינה שיום אחד תהיי סבתא, ותזכי להיות חלק מאימפריה עולמית של זיכוי הרבים. אילו היית שומעת על הידברות באותם ימים, ברור שזה לא היה מגיע לרדאר התודעתי שלך, אלא נשמע כמעשייה בדיונית. כי בתקופה שלך, להיות חרדית זה לשרוד את המדינה היהירה והמתנשאת בחילוניותה, שלא עלה על דעתה לתת מקום או במה לצד החרדי. ללכת בצדי דרכים. אני יודעת שלא אהבת שקראו לך "קיצונית", "אדוקה", "חניוקית". ממש כמו היום, במילים עדכניות: "קנאית", "משיחית", "חיה על חשבון משלם המיסים". אילו היתה לך יותר אמונה, היית הולכת זקופת ראש. אילו היתה לך יותר אמונה, לבך היה גדוש בגאוות היחידה.

היית גיבורה, כי הדרך שבה פסעת הייתה מלאת אהבה מסביב, אבל זרועה באין סוף ניסיונות, קשים וקלים. כמה טוב שהיית רק ילדה, והעתיד היה חידה. כך שאם תנסי לשאוב אותי בחזרה אל חייך בגיל 12, התשובה היא לא. אני כבר בניתי את בניין חיי, ואני רואה מגבוה את מסע החיים. את יודעת שבחיים עולים ומתקדמים, ואי אפשר להחזיר את גלגלי ההיסטוריה אחורה. והרי כל הבריאה שואפת להגיע לפסגת תכליתה.

תודה, ילדת בוסר עם הסרט והפוני. לפעמים צריך טיפול בשוק כדי להבין שרק מפרח עולה פרי.

אולי מישהו ילחש בסתר: "תראו אותה, כמה היא אוהבת את עצמה". אז כן. מי שלא יודע לאהוב את עצמו, לא יוכל לאהוב אחרים.

לסיום, הבינה המלאכותית היא גילוי של חוכמת הטבע משמיים. היא בעלת עוצמה מטורפת. יהי רצון שלא ינתן לה להחריב את העולם, אלא להיות כלי לנאמר "...ומלאה הארץ דעה את השם למים כים מכסים...".