מיומנה של טלפנית: "להניח תפילין? אבל אני לא דתי"

"מדבר יובל. לאן הגעתי?".

"הגעת לארגון הידברות של הרב זמיר כהן. במה אוכל לעזור לך?".

"נודע לי שיש להידברות מחלקת תפילין, ואני רוצה לתרום תפילין לזכות יהודים שאין להם".

"תרומה חשובה מאוד. אתה יכול לומר לי מה מצבן?".

"הן נראות שלמות, במצב טוב".

"ידוע לך אם הן מהודרות?".

"אני לא מבין בזה. לי עצמי מעולם לא היו תפילין".

"אז אם זה הזוג היחיד שברשותך, למה שלא תזכה אתה להניח?".

"אני עצמי חילוני, ועדיין לא במצב של להניח תפילין".

"אז מאיפה יש לך אותן, אם אתה לא מניח?".

"אם יש לך טיפה זמן, אספר לך איך הן הגיעו לידי".

"אשמח לשמוע".

"אני חילוני 'למהדרין'. יום אחד, בדרכי לפגישת עסקים, כשאני בחליפה מהודרת וענוב בעניבה, עברתי ליד מכלית אשפה. עיני נתקלו בשקית תפילין שמונחת בעומק המכלית, בין הררי זבל. ידעתי שאת הדבר הקדוש הזה אסור להשאיר בכזה ביזיון. במבט ראשון לא ידעתי איך אני הולך להציל את הדבר הזה כשאני בחליפתי המחויטת והאלגנטית, עם תיק ג'יימס בונד ביד. ידעתי שאין סיכוי להוציא את התפילין מבלי שאתבזה ואתלכלך. במבט שני החלטתי שכבוד התפילין חשוב לעין ערוך מכבודי.

"פשטתי את חליפתי, קפצתי לתוך המכלית העמוקה, ניערתי את שקית התפילין ויצאתי מלוכלך, כשהתפילין מאומצות אל לבי. התעלמתי ממבטי התימהון של הולכי הרגל, ושמחתי על מסירות הנפש וקידוש ה' שעשיתי. לאחר בירורים הגעתי אליכם. אני רוצה לזכות יהודים להניח תפילין".

"עשית מעשה מיוחד מאוד, ובפרט שלא גדלת על ערך הנחת התפילין. מאיפה זה הגיע אליך?".

"המלחמה האחרונה ניערה אותנו ולימדה אותנו מי אנחנו. הערפל שכיסה את עינינו שנים רבות, והחינוך שהסתיר מאתנו את השורשים, התבהרו באירועים האחרונים. התפילין הכו בי, יש אמת גדולה".

"אולי הכול משמים כדי שתניח אתה את התפילין. לא?".

"אבל אני לא דתי".

*

הוא באמת לא הבין מה הקשר בין התפילין הקדושות שמצא, לבין להניח תפילין בעצמו.

אבל זה מתחבר היטב לעוד כמה סיטואציות, שהכותרת שלהן היא תסמיניהתקופה. הניצוץ היהודי שהיה כבוי, הפך לאבוקה בוערת.

והניצוץ הזה, שלא דאגו להוסיף לו שמן להיטיב את אורו, מתגלה גם בילדה בת 15 שפגשתי בבית חולים, שם שמרה על אחיה המאושפז. היא לגמרי לא נראתה שייכת לציבור שומר תורה ומצוות, ונראית רחוקה כרחוק מזרח ממערב מכל שמץ של יהדות. כשראתה איך אחות מגיעה בליל שבת ומכבה את נרות השבת שמאושפזת אחרת דאגה להדליק בקבלת שבת, היא הזדעזעה כל כך, ומלמלה לכל הסובבים כשידיה על ראשה: "איך היא העיזה לכבות נרות שבת?! אני לא מאמינה, מה, נרות שבת לכבות?! אני לא מאמינה...".

היא הייתה המומה מחילול השבת של אחות בית החולים, ואני המומה מלבושה המתריס והכל כך מנוגד לרוח הקדושה שהפגינה. הייתי צריכה להתעמת עם המחשבה הסוררת – האם אני עצמי מזדעזעת בכלל? האם לא ביטלתי את חילול השבת בהינף יד, כי היא הרי חילונית?

ואותו ניצוץ שהפך לאבוקה גדולה בער גם בשורדת מסיבת הנובה, שבזמן שבו עמדה מול המוות ומול מחבלים אכזריים,  נדרה נדר לבורא עולם שאילו רק יציל אותה וייתן לה את החיים, היא תיקח על עצמה שמירת שבת.

היא ניצלה והחלה לשמור שבת. לאחר כמה חודשים חשה מעט עייפות משמירת השבת בסביבתה החילונית והלא תומכת. כשהקושי לעמוד מול האתגר הכביד עליה, היא פנתה לרב זילברשטיין וביקשה ממנו להתיר לה את הנדר.

הרב השיב שאת הנדר הוא לא יכול להתיר, כי בשמירת שבת היא מחויבת בכל מקרה. הרב הוסיף וסיפר בחיוך סלחני שאילו הייתה מודעת מעט יותר, הייתה מבינה שחילול שבת חמור לעין ערוך מלהפר נדר...

כל הסיטואציות הנ"ל, ועוד הרבה מקרים רבים אחרים של יהודים שמעולם לא טעמו טעם יהדות, פותחים צוהר לתינוקות שנשבו וגילו לראשונה שנשמתם זועקת לאמת. עושים את הצעד הראשון לאמונה בלי ידע, רק כי הניצוץ היהודי בוער בהם ומבקש לתת ביטוי לכמיהה הגדולה לאבא שבשמיים. דווקא הם אהובים כל כך לפני ה'. הם בניו האבודים שחוזרים, הם תינוקות שעוברים שינוי להתפתחות תקינה.

תופעות אלה נראות לאנשי אמונה ולשומרי תורה כל כך מוזרות ומעלי חיוך. כמו כל אלה שקבלו על עצמם ציצית, אבל בלי כיפה. שלקחו על עצמם הנחת תפילין כהלכה, אבל נוסעים בשבת. נשים שלקחו על עצמן הפרשת חלה, ועדיין מחטיאות בלבושן המינימלי. כל אותם שהחליטו לעשות צום דיגיטלי בשבת, אבל עדיין נוסעים. מקפידים ללכת לשיעורי תורה, אבל גם לים מעורב. הם התינוקות שנשבו, וגילו שיש אבא בשמיים רואה ומשגיח. הם עושים את הצעד הראשון, כל אחד בקצב שלו. קמים ונופלים, קמים וחוזר חלילה.

וכמו תינוק שלעולם לא מתייאש עד שמגיע להליכה בטוחה, כך גם הם, בניו האהובים של בורא עולם, שיושב בשמיים, מביט, מצפה ונותן להם את הזמן. הרי בסופו של דבר הוא יודע, שאחרי צעד ראשון – עתידים הם לרוץ למרחקים עצומים.

השאלה שמתעוררת היא, האם אנו, החרדים, נמשיך לעמוד מן הצד, כי אנו כביכול יודעים כבר ללכת, או שנתעורר ונאמץ את רוח הכמיהה לדבר ה' ששורקת בחוזקה, את החזון והכמיהה שמסביבנו, ונדאג לשלהבת שלנו – שאולי דעכה מעט עם השנים – שתבער בעוז ותאיר גם לאחרים את הדרך.