מיומנה של טלפנית: אולי הגיע הזמן להתחיל לעבוד בשביל הבוס?

הצמא הציק לגרונו היבש של שמיל. הוא חיפש איזשהו קיוסק על אם הדרך המשמימה. בניגוד לנוף המדברי, צץ לפתע מול עיניו מלון מפואר שהתנשא לגובה מרשים. רגליו נשאו אותו ישר לתוך הלובי הממוזג. כל חשקו היה כוס משקה מרענן וספה מרווחת להניח את עצמותיו.

לאחר שהשיב את רוחו בכוס קפה ועוגה נמסה, פנה לשלם. התברר לו שעליו לשלם 80 שקל. הוא הופתע מהמחיר, היקר מידי לטעמו. מה בסך הכול קניתי? במקום אחר אני משלם 12 שקל, גג. מיד קיבל הסבר: פה זה לא קיוסק. כאן אתה משלם על ההגשה האלגנטית, על הלובי הממוזג, על הספה הנוחה ומוסיקת הרקע.

לאחר שיצא ממפתן הדלת, ראה כמה בחורים שבידיהם כוסות קפה, יושבים על כסאות שיש מסוגננים. לאחר שסעדו לבם בעוגה מפנקת. הם פטפטו בעליצות, כשסביבם ערוגות פרחים ססגוניות. שמיל הבין מיד שרימו אותו. אלה שותים ואוכלים ללא חשבון, והוא היחיד ששילם... הוא החליט לברר זאת: "כמה עלו לכם כוס קפה ועוגה?".

הם חייכו וענו שהם אוכלים ושותים פה בחינם. הפעם הוא ממש האדים מכעס, ושאל: "אז מה הולך פה? מה זה האיפה והאיפה? אני צריך לשלם סכום אסטרונומי, ואילו כולכם מרגישים פה כמו בבית?".

"למה אתה כועס?".

"למה מכם מעלימים עין, ואתם לא נדרשים לשלם. אתם סתם גנבים! אתם יושבים שאננים, נהנים מכל מה שיש פה להציע. לפי ישיבתכם הבטוחה, נראה שאתם גם מקבלים פה משכורת כל חודש".

"אנו באמת מקבלים משכורת קבועה ואפילו בונוסים".

"אני באמת כבר לא מבין, מה קורה פה?!".

"אתה הגעת כאדם זר. רצית רק את כוס הקפה, ולנוח מעט. עשית זאת רק כי נוח לך. ועל כך צריך לשלם. ואילו אנחנו עובדים פה בשביל בעל המלון, ושותפים בשגשוג העסק, אתה מבין. אנחנו עובדי המלון, ולעובדים מגיע מה שהם צריכים. אתה אכלת רק קפה ועוגה, ואילו אנו גם אוכלים ארוחות מלאות בסטייל, ומלבד משכורת, אנו נהנים גם מהחזקת רכב, ביטוח, ימי חופשה וחבילות שי יוקרתיות לחגים. הכול על חשבון בעל הבית. הוא דואג לכל מחסורנו. ההבדל הוא שאתה אדם זר, אין לך כלל חלק במלון.

"לא יאמן! אם כך, איך אפשר להצטרף אליכם?".

"פשוט. לעבוד בשביל הבוס".

*

כולנו יודעים את הנמשל. בעל הבית הוא הקדוש ברוך הוא, ומי שמצטרף לצוות העובדים, מקבל הטבות רבות. נשמע פשוט והגיוני, אך מאתגר מעט יותר לחוש זאת בלב.

שמשון תרם בעבר להידברות. כל ההסברים והבקשות להצטרף שוב לשורות ולעבוד למען הבוס, כמו תמיכה בלומדי תורה ושכרה, לא דיברו אליו, עד ש"הציץ ונפגע". אבל אז שום דבר לא עצר אותו, לא מצבו הכספי הדחוק, וגם לא הוראות הקבע שכבר קיימות במקומות אחרים.

זה התחיל כשפנינו לשמשון, כמו בכל שנה, הפעם כדי לשתף אותו בתרומה להסכם "יששכר וזבולון".

אחרי הסבר מפורט, ענה שאין לו הפעם, אולי בפעם הבאה. ניסנו לסלול דרך ללבו למען בני תורה, אבל הוא הזכיר שיש לו כבר הוראת קבע במקומות נוספים לנזקקים, ואין לו עניין דווקא בלומדי תורה.

לאחר מספר ימים יצר קשר, ולהפתעתנו חזר בו מסירובו, ובקש מיידית להשתתף בהסכם יששכר וזבולון. המהפך הדרסטי גרם לנו להרים גבה. מה קרה?

וכך סיפר: אתמול, בדרך חזור מעבודה, נכנס לרכבו חבר קרוב, ובקש ממנו לעבור דרך הישיבה של בנו כדי לתת לו חבילה מהבית. שמשון נענה בחיוב, למה לא לעשות טובה? בפרט שזה על הדרך. כשהגיעו קרוב לישיבה, ביקש ממנו החבר לעלות איתו למעלה, לבית המדרש, לפגוש את בנו. כך הגיע שמשון, ללא כוונה כלל, לתוך היכל הישיבה שהמה לומדי תורה בשעת השיא.

תחילה היה מופתע מהכמות העצומה של בחורי החמד. כשהתעכב מעט יותר, התפעל מצעירי הלומדים, שהגו בתורה והתווכחו בלהט כדרך הלימוד. כל מעייניהם היו בצלילה לעומק הגמרא. המראה הזה, של כובד הראש ונהרת השמחה השפוכה על פניהם בעת גילוי תירוץ או סברא, היה שווה יותר מאלף הסברים.

"בחורי חמד אלה השוקדים בתורה, מתעמקים ומקיימים את ליבת היהדות, שבו את לבי. החלטתי להוסיף ולהתחבר לעולם המופלא הזה. התחבר לי מה שידעתי תמיד בשכלי על הכתוב 'הסתכל באורייתא וברא עלמא'. התורה היא תכנית אדריכלית של הבריאה, עליה עומד העולם. זו האמת היחידה, העולם קיים בזכותם.

"נכון שאני בתקופה של קשיים כלכליים, אבל דווקא בזמן כל כך מבולבל, כל כך לא ברור, חשוב לי להתייצב תחת הדגל של מי לה' אלי. לקבל את הסכם יששכר וזבולון החתום על ידי הרב, שהוא בעצמו עומד בראש הישיבה.

"איך אני אעמוד בזה? אני כעת נכנס לעסק של הקב"ה. כמו שחשוב לו להגדיל תורה ולהאדירה – כך יהיה חשוב גם לי. אז אני מאמין שבעל הבית, הקב"ה, ייתן לעובדים שלו – לנו, התורמים – את היכולת הכלכלית לעשות ולפעול. אם אין קמח אין תורה – אני סומך עליו שהוא יודע זאת, וידאג לקמח בדרכו. פעם שמעתי שהקושי העיקרי הוא 40 הסנטימטרים בין השכל ללב, שאם מצליחים לחבר ביניהם, אז הכול מובן וברור".

התרגשנו לשמוע את דבריו שיצאו מעומק הלב. נזכרנו שרק אתמול שוחחנו עם תורמת שרצתה בכל מאודה להשתתף בהסכם יששכר וזבולון, שזו הנוסחה היהודית העתיקה ביותר והקלה להיכנס לתואר בן תורה, אבל חזרה בה כי חשוב היה לה לתרום רק לישיבות שמשלבות שרות צבאי. סיפרנו לו על כך, והוא ענה שגם הוא בעד שרות צבאי. אבל התורה בטהרתה, כפי שנמסרה מאז, היא ורק היא עמוד האש שלפני המחנה. היא גבוה מעל גבוה. היא יצירה אדריכלית, שאילו היו מבינים את עוצמתה מעט יותר, היו עושים קמפיין ענק לשירות חובה לישיבות.

כתיבה וחתימה טובה.