מיומנה של טלפנית: "זה שאני חוזרת לתרום לכם, זה בגלל החלומות שלי"

"אני מהידברות. שמעתי שחיפשת אותי".

"כן, נכון, וטוב שחזרת אליי. אני אליסיה ברזון. לפני כמה שנים תרמתי הוראת קבע ובאיזשהו שלב ביטלתי".

"כן, אני רואה את הפרטים. הייתה לך פה זכות להיות שותפה שנתיים וחצי, ואז ביטלת את התרומה".

"אז בבקשה תחזירי את התרומה. קחי אשראי מעודכן, ואני מבקשת שתתחילו לחייב מהיום".

"זה יתחיל לרדת בימים הקרובים. אשרייך. זכית לתת לנו את הכוח לפעילות. תודה רבה".

"את לא מבינה. זה לא מהסיבה של הכוח, ולא שום דבר אחר".

"אז מה קרה?"

"בגלל החלומות שלי".

"החלומות?".

"כן. את אולי לא תביני, אבל אני חשה זאת כבר 35 שנה".

"מוזר, התרומה שלך התחילה בכלל לפני 3 שנים, ונקטעה. אז מה העניין של 35 שנה?".

"טוב, אם יש לך טיפה זמן, אספר לך".

"כבר אין לי אפשרות לסרב, השארת אותי במתח".

"הייתי ילדה מאושרת. בילדותי הייתי מפונקת מאוד, ולא אהבתי להתאמץ. כמעט כל מטלה מבית הספר לא סיימתי. זה החל משיעורי מלאכה. כל עבודה ויצירה נשארה בלתי מושלמת. עבודות בהיסטוריה סיימתי ברישול. השתדלתי לא להגיע לבית הספר למבחנים מאתגרים. התעלמתי מהגערות ומנבואות שחורות על חוסר הרצון שלי ללימודים. פשוט היה לי טוב לחיות איך שבא לי. חיפשתי סיבות ותירוצים לצאת משיעורים שלא התיישבו לי טוב באזור הנוחות שלי. לא חשבתי מילימטר מה יהיה איתי בעוד מספר שנים. אוזלת היד הזו הופיעה גם בעזרה בבית. העדפתי לקרוא ולשקוע בעולמות קסומים, למצוא תמיד סיבה ללכת להשתעשע בחוץ עם חברות. לא אהבתי להתעסק בעבודות בית ובבישולים.

"הנקמה הגיעה כשהתחתנתי. גיליתי שאם לא אקח את הפח וארוקן אותו לחדר האשפה – הוא פשוט יישאר שבוע ושבועיים. גיליתי שאם לא אבשל בצורה אינטנסיבית – אעמוד נכלמת מול מבטי בעלי. גיליתי שאף מלאך לא יגיע לשטוף את הרצפות, והבית, למרבה הפלא, צריך תחזוקה.

"התיכון והסמינר, שסיימתי באופן צולע, לא הציקו לי. אף מנהל או מורה לא איימו עליי יותר. חשבתי שעליי להתחיל להשקיע בלהיות עקרת בית טובה יותר. וכמו שאומרים, בית הספר הטוב ביותר הוא החיים עצמם.

"יושב במרום ראה שקשה לי עם עומס החיים. הרי נחתי לשם כבחורה מפונקת, הוא דאג לי להורים מסורים שנתנו לי היכן שרק יכלו, והגיעו לעזור בכל התקופות המאתגרות של החיים. במהלך השנים השתדרגתי. מצאתי משרה שמתאימה לאופיי. שיפרתי את הדימוי העצמי ואת האמונה ביכולתי, כך שלא נפלתי משום אמא אכפתית אחרת. תפקדתי די טוב, וגידלתי ילדים מצוינים שאוהבים ומעריכים את מה שעשינו למענם.

"וכמו שכבר סיפרתי לך על חיי בבית הספר ובסמינר, חשבתי שסיימתי ונפטרתי מעונשם. גיליתי שממש לא. בחיי היום יום היו לי זיכרונות יפים וחוויות נפלאות מתקופת לימודי, אך בתת מודע החל מסע עונש שעורר בי תובנות נוקבות על חוסר המאמץ להיות תלמידה ראויה. סיטואציות מטרידות וכואבות רדפו אותי בחלומותיי. תמונות וקטעים מביישים, וממש לא מחמיאים, הופיעו ללא רחם מתהום הנשייה.

"אם זה היה קורה פעם אחת או שתיים, הייתי יכולה לפתור את זה ב"חלומות שווא ידברו". אבל החלום חזר על עצמו כבר יותר מ-30 שנה. זה קרה בקביעות של כמה פעמים בשנה, לפעמים עשרות. זה כבר לא משהו מעורפל, אלא נקודה לא סגורה ומציקה מהעבר.

"בחלומותיי אני חוזרת לסמינר או לתיכון, ואני מוצאת את עצמי יושבת בכיתה. הבנות מוציאות מחברות ומשתתפות בשיעור, ואני מנסה להוציא את מחברתי, אבל פעם היא לא נמצאת, ופעם בכלל נזכרתי שאין לי דבר כזה. פעם הבנות משתתפות וכבר סיימו חלק גדול מהחומר, ואני שואלת את עצמי למה לא התקדמתי כלל. איפה שוטטתי כשכולן כבר למדו. איך שכחתי להכין שיעורים, הרי רציתי כל כך להצליח. ובכלל, עדיין לא רכשתי שום ספר כפי שהתבקשתי. למה רק לי זה קורה? בחלומות האלה אני משפילה את מבטי ושונאת את עצמי. לא מפסיקה לשאול איזה סמרטוט אני, ועד מתי אתחיל משהו בלי לסיים אותו. בחלומות הללו אני מתוסכלת בעוצמה גדולה כל כך, עד שאני מרגישה מחנק ומתעוררת. עושה כמה נשימות עמוקות, ומודה לה' שאני לא שם.

"את מבינה? זה ברור לי שכל אוזלת היד שלי מהילדות מתנקמת בי, וזה בא לסירוגין בתמונות שונות. אם הייתי בוחרת כותרת לסיוטים האלה, אז היא הייתה כישלון של תלמידה. כישלון מציק, כואב ומשפיל, שיוצא למסע נקמה בלילות. לא דאגתי למלא את מטלות הנעורים, ובתת מודע הן מהבהבות ומכריזות: 'יש אצלך פינות פתוחות שלא השכלת לסגור'".

"הסיפור שלך מרגש ומלא תובנות".

"תובנות שכדאי לדעת אותן. אולי עוד מישהו ייקח לתשומת לבו שזלזול בלימודים או בכל דבר אחר, יעלה באיזה שהוא שלב בחייו ויטריד את נפשו, אם לא במציאות אז בחלום".

"ואיך כל זה שייך לתרומה?".

"הדבר הזה גרם לי לחשוב ולתקן. התחלתי להקפיד שאת מה שאתחיל – אסיים. זה מתחיל בדברים קטנים, כמו ספר שהתחלתי ואני משתדלת לסיים, תיקוני בגדים שמגיעים לסיום. אם התחלתי משהו, כמו סדר מסוים או עבודה מסוימת – אסיים אותה בכל מחיר, ולא משנה מה יקרה. אפילו לימוד קבוע של הלכות שבת ושמירת הלשון. אין מצב שאני מדלגת, אף על פי שלאופי המחפף שלי זה קשה. מאז החלו החלומות להשתפר.

"בחלומותיי אני ממשיכה ללמוד בסמינר, אבל עברתי לשלב ב'. אני עם רצון טוב, ומשתדלת להיות תלמידה טובה. עוד לא הגעתי לרמה המתבקשת, כי לא סיימתי בחיי את התיקון. הנה היום החלטתי לחזור אליכם ולסיים את חובותיי".

"תקשיבי, זה היה מרתק לשמוע אותך. אבל סתם להזכיר לך שאצלנו כל תרומה מתמשכת, היא בלי נדר. את לא חייבת לנו כלום. זו רק זכות".

"הקשבת למה שסיפרתי? את לא תרצי שבגללך אחזור לסיוטים שלי... אז בבקשה תמשיכו את התרומה ללא הגבלה. אולי תהיה לי הזכות, בחלום הבא, להיות הטובה ביותר בכיתה".